סיון רהב מאיר: לשון הרע, רכילות, שנאת חינם - כל אלה מובילות אותנו מארץ ישראל החוצה

לכאורה, אין כל קשר בין שתי הפרשות שקוראים השבוע בתורה, פרשת "תזריע" ופרשת "מצורע" לבין אירועי יום העצמאות. הפרשות האלה עוסקות בעיקר בצרעת. התורה מתארת אדם שהוציא דיבתם של אנשים רעה, דיבר לשון הרע, ולכן נענש בצרעת על עורו. הוא צריך לעבור תהליך ארוך של בידוד עד שהצרעת נעלמת והוא לומד את השיעור, מפנים את הלקח, ויכול לחזור ולהשתלב בחברת בני האדם.

אבל אם נסתכל על ההיסטוריה, נגלה שתרבות הדיבור שלנו קשורה עמוקות לקיום העצמאי שלנו בארץ. לשון הרע, רכילות, קללות, שנאת חינם - כל אלה מובילות אותנו מארץ ישראל החוצה, אל הגלות. זה מתחיל כבר בגן עדן. פרשנינו מסבירים כי הנחש דיבר לשון הרע על אלוקים, אדם וחווה האמינו לו ולכן חטאו - והעונש שלהם היה הגירוש מגן העדן. בהמשך, יוסף דיבר לשון הרע על האחים שלו. הוא נהג להביא אל אביו יעקב סיפורי  דיבה עליהם. התוצאה - ירידה לגלות במצרים, לשנים ארוכות. כשכבר יצאנו סוף־סוף ממצרים, המרגלים הוציאו את דיבתה של ארץ ישראל רעה. במקום לבחור מילים חיוביות ואופטימיות כדי לתאר את הארץ הטובה, הם כמעט שיכנעו את העם להפסיק לצעוד אליה. התוצאה - 40 שנות נדודים במדבר. בימי דוד המלך, מסופר כיצד לשון הרע בין הלוחמים שלו ובתוך המעגל הקרוב אליו הייתה הסיבה להתפרקותה של הממלכה, עד שיצאנו לעוד גלות.

כל זה התרחש עוד לפני עידן הרשתות החברתיות והשפה הבוטה, הקיצונית, שהתפתחה בהן. השיח הפוליטי והתקשורתי בימינו רקוב. לא משנה מהי דעתכם (בעד ביבי או נגד ביבי, למשל) הדרך שבה אתם בוחרים להתבטא, ההחלטה אם לבקר בשפה נקייה ועניינית או שמא בהשתלחות חסרת מעצורים תקבע אם נוכל להמשיך להתקיים פה יחד או לא. אז אולי בעצם הפרשות שקוראים בשבת בתורה הן תמרור אזהרה בשבילנו: אם אתם רוצים לחגוג פה עוד הרבה ימי עצמאות, תזכרו: חברה שמקללת, שמטנפת, שמביישת, שמרכלת - לא תשרוד.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".