סיון רהב מאיר בטור לבחירות החמישיות. כן, כבר מעכשיו

החלטתי לכתוב כאן השבוע קטע לכבוד הבחירות החמישיות. הלוואי שהוא לא יתממש, אבל זה הרי תסריט סביר מאוד, אם כל מפלגה תעמוד בהבטחות שהיא משמיעה כעת. הסוקרים הרי מזהירים שאחרי שדפקנו את אותו ראש באותו קיר ארבע פעמים, זה עלול לקרות שוב. אז מה יקרה? ערב הבחירות החמישיות נתניהו יודיע שהפעם באמת, אבל באמת, יש מנדט לממשלת ימין על מלא, כי הוא צריך רק עוד מנדט אחד ל־61. הוא יודיע שאכן יעזוב את בלפור, כפי שמתנגדיו רוצים, אבל זאת כדי לגור מעתה ברכב שלו, בשידור לייב רצוף שיסתיים רק בקלפי. סמוטריץ' ובנט ישקלו שוב לרוץ יחד, אחרי שהחלומות של בנט על מפלגה ימנית גדולה יתפוגגו, והוא ואילת שקד יעשו את דרכם בפעם המי־יודע־כמה בחזרה לזרועות המגזר, שגם יסכים לקבל אותם שוב. פולמוס מגזרי ממוחזר יפרוץ בעוז. המפלגות החרדיות יתגאו שהן היחידות שלא משנות אידיאולוגיה ושם ואג'נדה (תכל'ס, צודקות). מרב מיכאלי ומרצ ישקלו להתאחד כדי לגדול ("הפעם נכריע את הבחירות שמאלה"). ליברמן, לצערנו, יישאר ליברמן. גדעון סער יתחרט על שעזב את הליכוד, ויתלבט נוכח התוצאות הלא־מרשימות בין חבירה ליש עתיד, גנץ או בנט לבין פרישה והמתנה על הספסל לעידן שאחרי נתניהו ("דוד בחוג פסנתר, אני רוצה כבר לראות אותו מנגן"). השם גדי איזנקוט יעלה שוב, גם גבי אשכנזי ישקול לחזור, ולפחות על חולדאי אף אחד כבר לא ידבר. הסוקרים יזהירו מבחירות שישיות, ובעולם יתחילו לדבר על המדינה הראשונה שיצאה מהקורונה, אבל לא הצליחה לצאת מהלופ.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרנות".