גם היום הגרוע ביותר מסתיים בחצות

לעיתים אנו מרגישים ששום דבר לא הולך לנו: לא הצלחתי להתעורר בבוקר בשעה שרציתי, איחרתי לקחת את הילדים למוסדות הלימוד, אחד הילדים שכח את האוכל על השולחן במטבח, שכחתי לקנות לחם בקנייה שערכתי בחנות, הילד נשלח הביתה עם חום, נשרפו לי הקציצות.

כל אירוע כזה הוא "אוף" אחד גדול בפני עצמו, אבל כשמצטברים כמה וכמה כאלו ביום אחד, לפעמים בשעה אחת, אני מרגישה אבודה. מרימה ידיים בלאות, נאנחת בעצבים ושואלת את עצמי: "די!, עד מתי?".

כולנו מכירים את הזמנים האלו שמוציאים אותנו משלוותנו.

כולנו מכירים את הימים האלו, השחורים, הנוראים, שמתחשק לנו רק להיכנס למיטה, להתכסות עד צוואר וזהו.

מה עושים בזמנים כאלו?

מתכוננים מראש.

איך מתכוננים מראש לדבר בלתי צפוי?

לכל אירוע צריך להתכונן. גם לאירוע שמח וגם לאחר. אם לא מתכוננים – יגיע האירוע ויצבור בתוכו שגיאות, טעויות, חסרונות. אם לא מתכוננים – האירוע יעבור מבלי שנוציא מתוכו את האיכויות שהיינו רוצים.

גם לאירוע כזה, של ייאוש צריך להתכונן, אבל – כך שואלות אותי תלמידותיי – איך נתכונן לכך? אנחנו אפילו לא יודעות שהוא הולך להגיע, ומה פשרו.

התשובה היא משפט אחד שאומר הכול: "גם היום הגרוע ביותר – מסתיים בחצות!".

בואו ונזכור שלכל דבר יש סוף וקץ.

מרגיז שגם לזמנים טובים יש סוף, אבל אם נלמד את עצמנו לזכור בזמנים פחות טובים שיש להם סוף, כי אז זה ירגיע אותנו.

ניזכר בימים עברו, שבהם סבלנו, כמעט צעקנו מכאב, הרגשנו בשפל נוראי, אבל אחר כך קמנו, התעודדנו, הרמנו ראש, יצאנו מכלאנו.

כשניזכר בזאת, נצליח לאט לאט להתמודד.

לתת לצערנו לעזוב לאט לאט, בקצב שלו. לא לזרז אותו, כי הוא לא אוהב שמזרזים, אבל כן לאפשר לו לעזוב את המערכה.

כשנאפשר - הוא יעזוב יותר מהר.

בואו וניקח נשימה עמוקה, ובעזרת ה', נצא מהשחור וניכנס אל טווח האור.