זה לא שיש בך אור – אתה האור!

למה אתה חושב שאתה לא שווה? מדוע נדמה לך שאין בך כלום? מדוע אתה סבור, שאין לך מה לתת לאנושות?

כל אדם הוא כלי שיכול להכיל בתוכו אין סוף. אין ספור מחשבות, אין ספור תובנות, אין ספור רצונות, אין ספור משיכות.

השאלה היא אם הוא כלי פתוח או סגור. השאלה היא אם הוא מאפשר לעצמו להיפתח, להכיל, לאסוף, למלא, או שהוא סוגר את עצמו בכוח רב.

מטבע האדם שהוא פתוח, חברותי, בעל רצון עיקש להשתלב, לעשות, לקבל, לתת, להשתתף, לתרום.

אבל לפעמים אדם מסתגר בתוך עצמו.

הוא אומר לעצמו: "מי אני בכלל?", "מה יש לי לתת?", "אני לא שווה כלום!", "רק אני כזה וכולם סביבי מושלמים".

משפטים אלו גורמים לכל אחד להסתגר, להתבצר, לברוח, להתעצל, להתקומם. משפטים אלו לא גורמים לאף אחד להיפתח ולהיות כלי מכיל.

אם נזכור שבכל אחד מאתנו יש אור – נצליח להתגבר על החושך.

אם נזכור שבכל אחד מאתנו יש הרבה מאוד – נצליח למצוא בתוכנו את ה"משהו הקיים".

אם נזכיר לעצמנו שוב ושוב שאנחנו כלי שיכול להכיל – נחיה ברווח, בשמחה ובהנאה כל הימים.

הבעיה שלנו שאנחנו שוכחים. שוכחים שאנחנו כלי מלא. שכך נוצרנו. שוכחים שאנחנו מסוגלים להכיל. שוכחים שאנו מסוגלים להכיל הרבה מאוד טוב, ולהשפיע על הסביבה.

כדי לזכור זאת, בואו נכניס למוחנו תובנה אחרת.

במקום לומר לעצמי: "יש בי גם טוב!", אומר לעצמי: "אני טוב!".

במקום לומר לעצמי: "יש בי גם הרבה אור", אומר לעצמי: "אני אור!".

נרגיל את עצמנו לראות את עצמנו באור חיובי. לזכור שאנו כלי שכולו טוב.

אני לא רק מכיל טוב, אלא אני בעצמי טוב. אם הבורא ברא אותי, סימן שאני יכול להוסיף טוב לעולם.

כשאראה בעצמי את האור שבי, אצליח להאיר למרחוק ולהיטיב עם העולם שסביבי.

כך ארגיש שאני שווה. כך אחוש שיש בי ממש. כך אדע לשם מה נוצרתי, ואמשיך לשפוך את האור החוצה.