12 שנות המתנה לילדים ו-2 השתלות כליה: "לא היינו מוותרים על כל המסע הזה"

"דווקא 12 שנות ההמתנה לילדים שעברנו ועוד שתי השתלות כליה, הן אלה שקירבו אותנו לבורא עולם", אומרים יהודה ושרה, כמה חודשים לאחר הולדת בנם. "עוד לפני כן שמרנו מצוות ברמה מינימלית, אבל הדרך הארוכה והמפותלת הזו הובילה אותנו למקום אחר לחלוטין. את הצער והבכי שהיו מנת חלקנו בהתחלה, למדנו להחליף באמונה ותקווה, ועם הזמן זכינו להתחזק גם בשמירת התורה והמצוות. במבט לאחור, לא היינו מחליפים את כל האתגרים האלה, למרות הקושי האדיר הכרוך בהם, כי רק בדרך הזו זכינו לקבל את המתנה הגדולה ביותר - הקשר עם בורא עולם".

דרך ללא מוצא

כמו כל זוג, היו בטוחים יהודה ושרה כי מיד לאחר נישואיהם הם ירחיבו את הקן בנחת. "אבל הזמן עבר, ואנחנו חיכינו, עד שהבנו שכנראה יש בעיה", הם אומרים בכאב. "שרה נולדה עם בעיה רפואית קטנה, איתה היא חיה בשלום לאורך השנים, אך לאחר שנישאנו הדבר החל להשפיע על מצב הכליות שלה, והתפקוד שלהן הלך והידרדר. בעקבות זאת עברנו תקופה מלאה בדאגה של בירורים ובדיקות, עד שלבסוף לא נותרה ברירה אלא להשתיל לשרה כליה חדשה. כ-3 שנים לאחר נישואינו עמדנו לפני ניתוח כליה מתרומה שנתנה לה אמה, כשברקע מרחפים כאב ההמתנה לילדים, והתקווה שבזאת יבוא הקץ לתקופה הקשה". 

לאורך כל אותן שנות המתנה לכליה, עיניהם המצפות של בני הזוג הוצפו לא פעם בדמעות. "ראינו מולנו את שאר האחים מרחיבים את משפחותיהם בטבעיות, ורצינו גם. לא היה לנו קל לעבור חגים ואירועים משפחתיים, כשהאחיינים הקטנים מתרוצצים בשמחה בין הרגליים, ורק לנו אין. בנוסף, ההורים שלנו שאלו מידי פעם, בצורה הכי עדינה שאפשר, מה קורה עם הנושא ואיך אנחנו מתקדמים, ולמרות האכפתיות והאהבה שראינו בעיניהם, השאלות האלה לא היו לנו קלות".

אך מסתבר שהיה על בני הזוג לעבור עוד מסע ארוך, שנראה בחלק גדול מהזמן כמו דרך ללא מוצא. "הכליה אמנם נקלטה בגופה של שרה, אך לא במאת האחוזים, ולאחר תקופת המתנה וציפיה לשמוע את מה שכה ייחלנו לו, נחלנו אכזבה. הרופאים הודיע כי כתוצאה ממצבה הבריאותי המעורער של שרה, אסור לה לשאת הריון. נכנסנו למצב בו אין לנו אפילו דרך להתקדם לקראת היעד הנכסף ולזכות בילדים".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

איך היתה התחושה מול הידיעה הלא פשוטה הזו?

"זה היה קשה מאד", אומרת שרה, "ויהודה היה שם כל הזמן כדי לתמוך בי ולתת לי תחושה טובה יותר. הוא חזר ואמר שאם זה מה שקורה אז זהו הדבר הנכון ביותר, ובחר רק לחזק אותי באמונה שיהיה טוב. אפשר לראות איך בתוך המשבר הקב"ה גם נותן מתנות, והקשר המיוחד בינינו הוא בהחלט אחת מהן. בכלל, הרגשנו ברי מזל גדולים על כך שיש לי כליה, דבר שהוא כלל לא מובן מאליו, אך עם זאת הכמיהה לילדים משלנו לא פסקה, ואיתה גם הכאב ששכן דרך קבע בלב".

לא מוותרים על החלום

אלא שאז, מתוך הכאב הגדול, נולד משהו חדש. "התחלנו ללכת לשיעורי תורה מחזקים, ומתוכם החלה לחלחל לליבנו ההבנה שאם בורא עולם רוצה להעביר אותנו מסע כזה, אז הוא חייב להיות לטובתנו", אומרים השניים. "הרגשנו שיש כאן התמודדות שתגלה בנו כוחות שלא ידענו על קיומם, והבנו שהגיע הזמן להפסיק לבכות, להרים את הראש ולראות את כל הטוב שיש בחיינו. עדיין היו מעט רגעים של בכי, אבל אף פעם לא פנינו לקב"ה בכעס או בטרוניא, אלא רק בתפילה, ובאמונה שהוא יכול לשלוח לנו את הישועה. השיעורים ששמענו גם הבהירו לנו שלבורא עולם יש מספיק ילדים לתת ושאין מה לקנא באחרים. מתוך כך נוצר שינוי גם במפגשים עם קרובי המשפחה, והם היו יכולים לשתף אותנו בחוויות גידול הילדים שלהם בלי שירגישו לא בנוח. אפשר לומר שאם 4 השנים הראשונות היו רוויות דמעות, אחריהן הגיעו 8 שנים שמחות ומלאות. ההחלטה לראות טוב בחיינו כפי שהם, העלתה אותנו על מסלול שמח ונכון".

לאורך כל אותה תקופה, צבר גם תהליך ההתחזקות של בני הזוג תאוצה. "שיעורי התורה הרימו אותנו, וממצב של שמירת מצוות מינימלית, קיבלנו עם הזמן על עצמנו דברים נוספים", אומרת שרה בשמחה. "החסר הרוחני שהיה בלב החל להתמלא, והתורה שלמדנו נתנה לנו כלים להתמודדות. בכלל, ראינו איך יש בתורה את כל הפתרונות, ואיך עבודה פנימית מתוך לימוד התורה מביאה את נפש האדם למקום טוב ובריא. תוך כדי התהליך, גם קיבלנו על עצמנו קבלות, כמו לימוד הלכותטהרה והכנסת השבת בשעה מוקדמת יותר, והרגשנו איך קרבת ה' ממלאת את ליבנו בתחושת משמעות".

חשבתם אולי לוותר באותה תקופה על חלום הילדים?

"אף פעם לא", אומרת שרה. "המשכנו להתפלל, אני אמרתי לה' שהוא יודע כמה יש לי להעניק ועד כמה אני רוצה ילדים, והלכתי עם אמונה אמיתית בלב שבסוף הוא יביא גם לי. הידיעה הפנימית הזו, שהיתה מעבר להגיון, הלכה והתחזקה עם הזמן, למרות שעל פני השטח לא היה נראה שיש איזשהו סיכוי לישועה". 

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

בליבו של יהודה, לעומת זאת, עדיין קיננו החששות. "שרה היתה אופטימית לחלוטין, אבל אני הייתי קצת פחות", הוא מודה בכנות. "ובכל זאת, לא נתתי לחוסר הוודאות הזה לתפוס לי מקום בראש, והשתדלתי לצמוח ככל יכולתי בתוך המציאות הקיימת. אני מחובר מאד לרב שלום ארוש, ותורת ברסלב חיזקה בתוכי את האמונה שאין יאוש בעולם כלל. בנוסף, כותב רבי נתן מברסלב, שאם לאדם יש חסר מסוים, אז או שהוא לא התפלל עליו או שהוא לא התפלל מספיק. לכן המשכנו להתפלל ולהתקדם בעבודת ה', ובתוכי הרגשתי איך כל הקושי הזה הוא מנוף אדיר לצמיחה".

להפתעתם, הישועה הגדולה לה ייחלו בני הזוג, הגיע דווקא מתוך משבר אדיר נוסף. "7 שנים אחרי ההשתלה, קרסה הכליה שקיבלתי מאמי, והיה עליי לעמוד שוב בפני המציאות הלא פשוטה של המתנה לתרומת כליה", נזכרת שרה ברעד. "ישנו תור ארוך של ממתינים לתרומה, ואף אחד לא יודע מתי ואם בכלל הוא יזכה לאחת כזו. מעבר לכך, אחרי שהתרומה הראשונה לא נקלטה במאת האחוזים, כבר לא ידעתי למה לצפות. סימני השאלה היו רבים, ואיתם גם התקוות והתפילות. פנינו לרב ישעיהו הבר זצ"ל, ראש עמותת 'מתנת חיים', הוא הבטיח למצוא לי תרומה, ושנה אחר כך הוא גם זכה לקיים את ההבטחה".

מקבלת חיים, נותנת חיים

בשלב זה נכנסת לסיפור צילה, התורמת, אשר עברה בעצמה דרך עד לרגע בו זכתה לתרום את כלייתה. "לפני 12 שנים הגעתי לבית החולים כדי ללדת את בתי הקטנה, ולא יכולתי לתאר לעצמי עד כמה השעות העומדות לפני הולכות להיות מטלטלות", היא אומרת. "במהלך הלידה התגלתה מצוקה עוברית אצל התינוקת, ואני הובהלתי במהירות לחדר הניתוח. הרופאים שהיו שם פעלו מתוך לחץ גדול, ובטעות קרעו לי עורק ראשי. התחלתי לאבד כמויות אדירות של דם, ונכנסתי לסכנת חיים ממשית. בעלי, שעמד בחוץ, לא הבין מה קורה, ואיך תהליך שאמור היה לקחת רבע שעה הולך ומתארך. הוא ראה את אנשי הצוות הרפואי רצים חמורי סבר עם מנות רבות של דם, וחשב שזה רק עניין של זמן עד שיבואו לבשר לו כי הגרוע מכל קרה".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

ואם לא די בזה, מסתבר שבמהלך הניתוח בוצעה עוד טעות חמורה. "תוך כדי הניסיונות לסגור את העורק הראשי, קשרו לי בטעות את האורטר - הצינור המחבר בין הכליה לכיס השתן, אשר דרכו יוצאים הרעלים מהגוף. דבר זה יכול היה להוות סכנה בטווח הרחוק לכליות שלי, ורק רגע לפני שבאו לסגור את הבטן התגלתה הטעות. רופא בכיר הוקפץ מביתו באמצע הלילה כדי לתקן את המצב, וכך הסתיימו להן בהצלחה 7 שעות ארוכות ומורטות עצבים של מלחמה על חיי".

צילה החלה להתאושש מהניתוח, והטיפול בתינוקת הקטנה הרחיק ממנה אט אט את טראומת הלידה. "עברו כמה שנים, ובאיזשהו שלב התחלתי לחשוב על כל מה שקרה ועל איך שקיבלתי את החיים שלי במתנה. הכרת התודה שלי לה' היתה גדולה כל כך, והרגשתי שאני חייבת לעשות עם זה משהו. לא ידעתי מה, אבל בתוך תוכי הלך הרצון הזה והתעצם". 

איך הגעת משם לתרומת כליה?

"באחד הימים הגיעה לידיי חוברת של עמותת 'מתנת חיים' עם סיפורים של תורמים. ישבתי לקרוא אותה, התרגשתי מאד, ומיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. עד אז בכלל לא חשבתי שאפשר לתרום כליה מהחי, ובכלל - מעולם לא נתתי את דעתי על כל הנושא הזה. אבל ברגע שהתוודעתי לאפשרות הזו, הרגשתי שמצאתי את מה שהנפש שלי חיפשה כל כך הרבה זמן".

זמן לא רב אחר כך, הגיעה צילה לפגישה עם הרב הבר זצ"ל. "הוא שאל את השאלות הראשוניות על מצבי, וברגע ששמע על מצב בריאותי, הוא נראה מהסס", היא נזכרת. "היה קשה לו להאמין שאקבל את האישור לתרום כליה, ולכן הוא הפנה אותי לפרופסור מומחה בתחום. ניסיתי לשכנע את אותו פרופסור שאני בריאה לחלוטין ויכולה לעבור את התרומה, אבל הדברים שלי לא עשו עליו יותר מידי רושם. גם בעלי הטיל ספק בעניין, אבל העדיף לחכות שהרופאים יבהירו לי זאת, במקום לנסות להסביר בעצמו. אלא שאני המשכתי להתעקש על כך שאני יכולה לתרום כליה ולא הסכמתי לוותר".

כדי לוודא מהו מצבה בלי להותיר ספקות, ביקשה צילה לעבור בכל מקרה את הבירור הרפואי הנדרש לצורך תרומה. "כל בדיקה שעברה באופן תקין רק עודדה אותי יותר, ונתנה לי כוח להמשיך את התהליך הארוך והמייגע של עשרות הבדיקות הנדרשות לצורך ביצוע התהליך. מערכות הגוף שלי נבדקו כולן באופן יסודי והכליות צולמו מכל כיוון אפשרי, עד שאחרון הרופאים היה משוכנע כי למרות הניתוח שעברתי, אני בריאה במאת האחוזים. כך נסללה עבורי הדרך לביצוע התרומה, והלב שלי היה מלא באושר ובהתרגשות לקראת הבאות".

"הכליה קרסה, ומשם הגיעה הישועה"

לפני כ-3 שנים הגיע רגע ההשתלה המיוחל, והמתח הרב ששרר סביבו, התפוגג בשמחה גדולה. "הניתוח הצליח לגמרי, וכך נפתחה עבורנו גם האפשרות להביא ילדים לעולם", אומרים יהודה ושרה. "לא יכולנו לתאר לעצמנו איך דווקא מתוך משבר כזה, תצמח ישועה גדולה כל כך, וכשנתיים וחצי אחרי ההשתלה זכינו לחבוק בן בכור, בתפילה לזכות לילדים נוספים אחריו. בברית שלו השתתפה גם צילה, כמובן, ואנחנו נמצאים בקשר קרוב איתה עד היום".

לאושר הגדול שותפה אף צילה בכל ליבה. "התרומה חילקה את חיי לשניים, אלה שלפניה ואלה שאחרי. רוממות הרוח שמלווה אותי מאז היא אדירה, מעבר לכך שבריאותי לא נפגעה במאומה, והעובדה שהוציאו לי כליה לא החסירה ממני דבר. הידיעה שיש מישהי בעולמו של הקב"ה המתהלכת חיה ומתפקדת כאחד האדם בזכות התרומה שלי, נותנת לי תחושה מדהימה שאין למעלה ממנה. מה שלא יכולתי לדעת הוא, שהתרומה שלי לשרה תהיה לא רק עבורה, אלא מתנת חיים לדורות, שתאפשר לה גם לזכות להביא ילדים לעולם. אני רק רציתי לתת לה חיים נורמליים, והלידה שהתרחשה מאוחר יותר היא מבחינתי סגירת מעגל. מאז התרומה אני גם מתנדבת פעילה בעמותת 'מתנת חיים', ומלווה תורמים ונתרמים לאורך כל התהליך המורכב".

12 שנות המתנה לילדים הסתיימו באור גדול, והותירו את יהודה ושרה עם תובנות לחיים. "כשמחכים למשהו כל כך הרבה, אז גם מעריכים אותו יותר. מבינים עד כמה הוא לא מובן מאליו, ואיך הכל בא בחסד וברחמים מאת ה'", הם אומרים. "אנחנו מרגישים איך בורא עולם שמע את כל התפילות, וראינו בחוש איך שגם כשהדרך נראית חסומה לחלוטין, אסור להתייאש. הקב"ה יכול לפתוח את הכל, ואנחנו רק צריכים להאמין שזה אפשרי".

ליצירת קשר עם צילה: zilapas1@gmail.com