סיון רהב מאיר: אסור שיהיו אנשים שקופים, שחיים לבד ומתים לבד

עשרות אנשים חולפים על פנינו מדי יום, כמה מהם אנחנו רואים באמת? עשרות אנשים חיים סביב הבית שלנו, כמה אנחנו שמים לב אליהם?

בתקופת הקורונה חלה עלייה חדה במספר האנשים הגלמודים שנפטרים בביתם, בלי שאף אחד יודע. מתחילת השנה נמצאו יותר מ-70 נפטרים כאלה. מתנדבי זק"א ומד"א מגיעים רק כמה ימים אחר כך, לרוב בגלל דיווחי שכנים על ריח לא נעים, ומטפלים בגופה.

אסור לקבל מציאות שבה אנשים נרקבים לבדם למוות, ללא תשומת לב. בפרשת השבוע מתואר מצב שבו נמצאה גופת אדם, ולא ברור מי אחראי למותו. זקני העיר הסמוכה צריכים לצאת לנחל, להקריב קורבן, לרחוץ ידיים ואז להכריז: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו".

מה פשר הטקס? הרי אף אחד לא חושב כמובן שזקני העיר החשובים רצחו את האיש הזה. ובכל זאת, יש חשש שבעיר שלהם לא דאגו לו כראוי, וזו כבר אחריותם. האם בנינו עיר שבה לא שמו לב לבדידותו והפקירו אותו? האם אנחנו אחראים בעקיפין לטרגדיה?

הטקס הזה, שמכונה "עגלה ערופה", לא מתקיים כיום, אבל המסר מהדהד: אסור שיהיו אנשים שקופים, שחיים לבד ומתים לבד. עלינו לפקוח עין כל הזמן ובטח בתקופה הנוכחית. אסור שהריחוק החברתי שהקורונה כופה עלינו יהפוך לניכור חברתי בין אדם לאדם. כשם שיש כעת נזקקים שצריכים מזון, יש נזקקים שצריכים תשומת לב.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".