סיון רהב מאיר על שני המשברים שחשבנו שעברו – אבל עדיין מלווים אותנו

קורא מסור שלח אלי השבוע קטע מביך מהארכיון. רק לא מזמן, עם כינון ממשלת האחדות, כשבישראל היו אפס נדבקים ביום בקורונה, כתבתי כך: ישראל התגברה גם על המשבר הפוליטי הגדול בתולדותיה וגם על המשבר הבריאותי המאיים בתולדותיה. זו אכן הייתה אז התחושה. שנתניהו וגנץ הצליחו לשים בצד את המשקעים ולייצר ביניהם אמון ושיתוף, וגם שהגל הראשון חלף ובקרוב נחזור לשגרה.

טעיתי. שני המשברים המטרידים עדיין מלווים אותנו, בגדול. בשני התחומים אנחנו צריכים יותר יציבות ואמון. בשניהם אפשר לאחל: רפואה שלמה.

אבל השבוע התחלנו את חודש אלול. אנחנו נכנסים לתקופה של סליחה, מחילה והתחדשות. אלול מסמן לנו כיוון חדש: את רוב האנרגיה ותשומת הלב השקענו, מאז תחילת הקורונה, החוצה: כלפי נתניהו וכלפי גנץ, כלפי פרופ' גמזו ופרופ' לס, כלפי התקשורת, המפגינים בבלפור, הרשתות החברתיות, כל מה שבחוץ. אלול קורא לנו להפנות את המאמץ לשני כיוונים חדשים – פנימה ולמעלה.

פנימה – אל תיקון עצמי. לבדוק כל אחד קודם כל את עצמו ולא את האחר, לנסות לבדוק מה יש לשפר בבית פנימה לפני שאנחנו מטיפים לכל העולם. לא סתם הטקסט המרכזי של החגים הוא "אשמנו, בגדנו". לא מה הם עשו לא בסדר, אלא מה אנחנו. זה גם תחום שבו אנחנו באמת יכולים לשנות ולהשפיע.

ולמעלה – בתפילה, בתקווה, בבקשה. שיפה ושונה תהא השנה. זה חודש של סליחות, שופרות ופיוטים. לא נוכל להתכנס שוב ביחד, רבבות, ברחבת הכותל, אבל נוכל לזעוק מעלה, כל אחד ממקומו, בתחינה להסרת המגיפה העולמית הנוראה הזו ולשיפור בריאותי, כלכלי ונפשי לעולם כולו. נדמה לי שמעולם לא אמרנו "שנה טובה" וכל כך התכוונו לכך.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".