מעל חמש עשרה אלף התפללו פה מעבר לקיר כל יום...

השבוע חיפשתי מנין לתפילת מנחה בבני ברק. ניגשתי כהרגלי משנים רבות לבית הכנסת המפורסם "איצקוביץ", הנמצא במרכז בני ברק, כדי להצטרף למניין, אך דלתותיו של בית הכנסת נעולות כרגע. אין אפשרות להיכנס. מחוץ לבית הכנסת הקימו סככה קטנה, המאפשרת לציבור להתפלל באוויר הפתוח לפי הוראות הרבנים ומשרד הבריאות.

עמדתי צמוד לקיר החיצוני של בית הכנסת לתפילת שמונה עשרה. הקיר הזה הוא קיר פשוט, מעץ. אף על פי שכל השטח הפנימי של בית הכנסת מושקע ומפואר מאוד, מסיבה לא ברורה – בקיר החיצוני לא השקיעו, והוא נשאר ישן... עמדתי קרוב לקיר החיצוני ודברתי עם ה'.

ופתאום הציף אותי רגש עצום של דמעות וצער. הנה אני עומד מחוץ לבית הכנסת הגדול ביותר בעולם. שנים רבות התפללו בו בכל שעות היום והלילה, ב-12 חדרי תפילה, עשרות אלפי יהודים בכל יום, ואני לא יכול להיכנס פנימה. בעצם, שום אדם לא יכול להיכנס פנימה. בית הכנסת סגור על מנעול ובריח. מקום שממנו בקעו אלפי תפילות בכל שעה משעות היום והלילה – עומד שמם, הכניסה לתוכו אסורה, ואני עומד מחוץ לבית הכנסת, צמוד לקיר הישן והמחוספס, וחושב איך מעבר לקיר הזה, המקום שרגיל להיות שוקק חיים גם בשעות הקטנות של הלילה - ריק, והאפשרות היחידה להתפלל במקום הזה היא לעמוד בחוץ, ליד הקיר החיצוני...

תוך כדי המחשבות הללו פתאום נפל לי האסימון מהו הצער על חורבן בית המקדש. פתאום הבנתי שלפחות אותה הרגשה צריכה להיות לי כשאני בא לתפילה בכותל המערבי. אין אפשרות להיכנס לתוך בית המקדש, רק לעמוד מחוץ לקיר החומה המקיפה את החצר, ומשם לצעוק אל ד', במקום שהכיל עשרות אלפי יהודים, מקום שהיה מרכז היהדות ומרכז השראת השכינה של עם ישראל. כעת ניתן רק לעמוד צמוד לקיר החיצוני, ולבקש...

בזמנים רגילים לא קל להתאבל על חורבן בית המקדש. בכל השנים מספרים על הצדיקים שזכו להתאבל בתשעה באב על המקדש החרב.

אמנם אין לנו בית מקדש היום אבל בית הכנסת הוא בית מקדש מעט, וגם את המעט הזה לקחו מאיתנו בימים אלו. עכשיו אפשר להתחיל להצטער על החורבן.

אבל אם כבר בוכים, כדאי לבכות על המקור, שייבנה כבר בית המקדש השלישי ויבוא הגואל במהרה. אמן.