דברי תורה
גם אתם תופתעו: זוהי ההכנה הטובה ביותר לקבלת התורה
כל יהודי הוא יחיד ומיוחד במינו, והבנה זו התגלתה במתן תורה, כאשר הדיברות נאמרו בלשון יחיד: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". מילים נפלאות על ההכנה הנכונה ביותר לקבלת התורה
- הרב ישראל קליין / שלהבת
- כ"ו אייר התש"פ
צילום: shutterstockהרב עזריאל טאובר זצ"ל היה חוזר ואומר בערב חג השבועות שההכנה לקבלת התורה היא "דרך ארץ קדמה לתורה".
מה הכוונה? הרב טאובר היה מסביר בשם הרב מיכאל דוב וייסמנדל זצ"ל "דרך ארץ כלפי עצמך" - תכיר ותדע מי אתה, כמה אתה חשוב לפני השם. רק כאשר אדם יודע זאת הוא ראוי לקבל תורה. הדרך ארץ הזה הוא הכלי הוא ה"בית קיבול" לקבל תורה.
כאשר אנחנו מתייחסים לכל יהודי בפרטות ומתבוננים בו במיקרוסקופ, מתחילים לראות שהוא בעצם אתרוג משובח מזן נדיר. יש לו בליטות ושקיעות משלו, יש לו גידול משלו, הוא לא "קילו אתרוגים", אלא כל אחד הוא "עולם מלא". הנחת רוח שעולה ממעשיו, השעשועים שהוא גורם בשמים - אין להם אח ורע בשום מקום בכל העולמות!
רק גישה כזו לתורה יכולה להצמיח ולגדל את האדם למקום הנכון, להפוך אותו לכלי קיבול אמיתי לתורה. כך הוא מבין את אחריות מעשיו, הוא מבין עד היכן מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו מגיעים.
הבנה נפלאה זו התגלתה במתן תורה, כאשר כל דיבור ודיבור שנאמר מפיו של הקב"ה נאמר בלשון יחיד: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך" - בראתי אותך יחיד, בשבילך לבד נברא העולם. בעולם שלך אתה יחיד ותפקידך ייחודי בעולם.
כך מלמדת אותנו גם חתימת עשרת הדברות: "לא תחמוד" - הקב"ה מדבר עם כל יחיד ויחיד בנפרד. לכל אחד מישראל יש תורה המיוחדת עבורו.
לכן מבואר בחז"ל, שכל דיבור ודיבור שיצא מפיו של הקב"ה היה הולך אצל כל יהודי ונושקו על פיו. "נשיקה" במהותה היא יחס אל היחיד. איך דרך של נשיקה לרבים. אפשר לחבק שניים כאחד, אבל נשיקת פה - זה אחד על אחד.
מעמד הר סיני: מה היה שם באמת? והאם הקב"ה באמת כפה עלינו את קבלת התורה? הרב זמיר כהן מסביר בקצרה:
ואף שהתורה ניתנה לעם מאוחד "כאיש אחד בלב אחד", עדיין פונה ה' יתברך בלשון יחיד לכל יהודי, כי התורה ניתנת לעם ישראל, אבל מבלי לאבד את הייחודיות של כל יחיד ויחיד.
ממילא, עלינו להבין שמכל אחד ואחד מתבקשת תוצאה אחרת, כל אחד מגשים את עצמו בדרך אחרת. הוא מוציא את עצמו מן הכח אל הפועל, על ידי התנאים והמצבים השונים שהקב"ה נתן לו, ולא בדרך של כולם, אלא בדרכו הייחודית.
הרב טאובר המחיש רעיון יסודי בסיפור אמיתי שאירע עימו, וכך סיפר: "חבר הזמין אותי פעם לטקס מצווה נדירה: מצוות ראשית הגז. אנחנו לא מגדלים כבשים, ומצווה זו לא מזמנת בכל עת. יש ענין לכל יהודי להשתדל בימי חייו לקיים את כל התרי"ג מצוות, כי המצוות הם האור שמאירים את הגוף שלנו לעולם הבא, יש לנו תרי"ג מצוות כנגד תרי"ג אברים ומי שלא קיים מצווה מסוימת יהיה חסר לו בשלימות, רציתי גם אני לזכות לקיים מצווה זו.
"לשם כך, שילמתי עבור חמשה כבשים. לא רציתי לקיים את המצווה בלי ללמוד ולדעת את כל ההלכות, כי הלוא ה"אור" של המצווה נמצא דווקא בלימוד הלכותיה. לכן נכנסתי לבית המדרש הוצאתי את השולחן ערוך ולמדתי את הלכות המצווה. רציתי לדעת מה אני עושה ואיך לעשות את זה נכון.
"ואז גליתי, שרק ישראל חייב בראשית הגז אבל לוי פטור, ואני – לוי... אני פטור מהמצווה. אמנם רציתי מאוד לקיים את המצווה, אך היא לא שייכת אלי! היא לא חלק מהשליחות שלי בעולם!", אמר הרב טאובר, והסביר שזהו המסר הפנימי של איסור 'לא תחמוד'.
לכל יהודי יש תפקיד ויש שליחות מיוחדת. לגבי תפקידים אחרים הוא "לוי". אברך חושק באיזה "שטעלע", משרה תורנית מכובדת - עליו לדעת שיתכן שלגבי משרה התורנית הזו הוא "לוי"- הוא לא שייך אליה. ה' לא רוצה ממנו את זה.
זה סוד החיים האמיתים וההכנה הנכונה לקבלת התורה: כל קורות חיי, בני ביתי, משפחתי, וכל הסובב אותי ממאורעות חיי, היא חליפה מתוכננת תפורה לפי מידותיי. וכל ניסיון לחבוש "כובע" אחר או חליפה אחרת לא יצלח, לגבי כל אלו אני "לוי".
אם אינני מכיר בייחודיות של שליחותי ואני מחפש ללבוש חליפה שאינה תואמת את מידותיי, אני נעשה מצומצם וקטן.
אבל אם אאמין בשליחותי ואעשה אותה כראוי - אזי אין גבול לנחת רוח המיוחדת לי העולה ממעשי. זה המשמעות של "דרך ארץ (כלפי עצמך וחשיבותך) קדמה לתורה".
אחרי 120 ישאלו אותך שאלה אחת: "למה לא היית אתה?" הרב זמיר כהן ב-4 דקות נפלאות: