סיפורים קצרים

חזרה אל השורשים

היינו שם לבד, ופתאום אפף אותנו רגש מיוחד של קדושה. השתתקנו. לקחנו ביד ספר תהילים והתחלנו לקרוא. זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי בספר תהילים. התרגשתי עד דמעות. רק לאחר יום העזנו לדבר על החוויה שעברנו. הבנתי שקרה לי משהו...

אא

עדי מאיר, בוגרת ''בצלאל'', בעלת תואר באומנות, לומדת באוניברסיטה לקבלת תעודת הוראה, הצטרפה לפני שנתיים וחצי לסמינר ''נווה ירושלים''. אביה, עיתונאי בכיר, פרש זה עתה לגמלאות, לאחר 30 שנה בעיתון ''מעריב''.

 עדי נולדה למשפחה חמה ואוהבת, שלה ארבע בנות ועדי היא הצעירה שבכולן. הוריה הם ישראלים חילוניים ואכפתיים, שמאלנים שנולדו להורים חילוניים, מתגוררים במבשרת ירושלים. לאחר שגמרה את שירותה הצבאי ולאחר שהתחילה ללמוד ב''בצלאל'', עשתה עדי את הצעד הבלתי צפוי וחזרה אל שורשה היהודיים וכיום היא שומרת מצוות. ''קשה לי למקד את נקודת ההתחלה'' – היא עונה לשאלתי – ''לא היה חסר לי דבר, ובכל זאת הרגשתי שחסר לי משהו. כאשר אני מסתכלת אחורה, נדמה לי שכבר שהייתי ילדה קטנה, היו לי הרהורי תשובה.
 
אמי הזכירה לי, לאחרונה, שכאשר הייתה המשפחה יושבת בליל הסדר וצוחקת מסיפורי יציאת מצרים, אני נשארתי רצינית ואמרתי שמי יודע אם לאחר כמה שנים לא ילגלגו כך גם על סיפור ''שואת אירופה''. אני באה מבית שבו הערכים הדמוקרטיים הם החשובים. הייתי בתנועת ''הצופים'' וגמרתי את התיכון בגימנסיה. בתנועת הנוער נתנו לנו סיסמאות מוצקות, מבלי שלימדו אותנו לחשוב ולבדוק את אמיתותן.
 
 השתתפתי בצורה עיוורת בהפגנות בעד גיוס בני ישיבות. התגייסתי לצבא ולא הייתה לי שום מחשבה בכיוון של חזרה בתשובה. העולם הדתי לא קסם לי כלל, אבל הרגשתי סלידה מן העולם החילוני. לאחר הצבא היו לי שיחות נפש עם אמי, שהיא אישה חושבת ואכפתית. באותה תקופה עבדתי בתור בודקת ביטחונית בשדה התעופה, וגרתי אצל סבתי ז''ל.כאשר הייתי מגיעה הביתה, הייתה אמי משאירה לי מחברת ובה שאלות על מהות החיים ומשמעותן.
 
אני הייתי כותבת לה את התשובות. היום אני מבינה שמבלי רצונה וללא ידיעתה, היא חידדה לי את התהיות שלי, והיא זו שדחפה אותי בכיוון של חיפוש דרך שונה. דחיפה נוספת בכיוון הנכון קבלתי כאשר נסעתי עם חברתי לטיול בצפון.
 
נסענו במכונית ולגלגנו על השלטים השונים המכוונים אל קברי צדיקים. שלט אחד סימן את הכיוון ל''עמוקה'' לקברו של רבי יהונתן בן עוזיאל. בהחלטה פזיזה ובדחף של הרפתקנות, החלטנו לרדת לשם. היינו שם לבד, ופתאום אפף אותנו רגש מיוחד של קדושה. השתתקנו. לקחנו ביד ספר תהילים והתחלנו לקרוא. זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי בספר תהילים. התרגשתי עד דמעות. רק לאחר יום העזנו לדבר על החוויה שעברנו. הבנתי שקרה לי משהו. חברתי הודיעה לי שהיא החליטה לשכוח את הביקור המרגש הזה, אבל אני לא יכולתי. חיפשתי משהו רוחני והחלטתי לנסוע להודו. ספר התהילים לא מש מידי, וקראתי בו יום יום.
 
 כאשר חזרתי לארץ, התחלתי קורס צורפות, מטעם משרד העבודה, שמסתבר שהיה מאוד משמעותי למהפך שעשיתי. בקורס למדה גם תלמידה מ''נווה ירושלים''. תחילה היא נראתה לי עצובה ומכונסת בעצמה. אבל לאחר ששוחחנו והתיידדנו, הבנתי שמה שהקשה עליה, הייתה השהות בחברה חילונית במשך כל שעות הלימודים. היא כבר הרגישה עצמה שייכת לעולם חרדי, וההלם של פגישה עם חילונים היה לה קשה מנשוא. שוחחנו רבות והיא ידעה לענות לי על הרבה תהיות שלי.
 
 בחכמתה, לא ניסתה לכפות עלי דבר ואני חיכתי כל הזמן שתציע לי ללכת לשמוע שעור ביהדות. היא לא עשתה זאת, והקורס נגמר והתחלתי ללמוד ב''בצלאל''. לכאורה הייתי צריכה להיות מאושרת.
 
לא היה חסר לי דבר, ובכל זאת הרגשתי אומללה. ידעתי שאני נמצאת ליד החיים ולא בתוכם. הרגשתי כל הזמן כאילו משהו עומד להתרחש, אבל שום דבר לא קרה. זה היה מאוד מתסכל ואז הציעה לי חברתי לשמוע שעורים במסגרת ''ערכים''. התקשרתי בטלפון והמזכירה הציעה לי לנסוע לסמינר של ''ערכים'' לארבעה ימים. שללתי את הרעיון מכל וכל, שכן כוונתי הייתה לשמוע רק שעור אחד. עניתי שאין לי זמן, כי אני עובדת.
 
 אבל הקב''ה רצה אחרת. המזכירה הציעה לי לבקש יומיים חופש מן העבודה. ואומנם, התקשרתי למעבידי ובקשתי יום חופש, בידיעה ברורה שיסרב לבקשתי. להפתעתי, ענה לי המעביד שאני יכולה לקבל יומיים חופש. הרגשתי שכוח עליון דוחף אותי, לא יכולתי לסרב עוד ונסעתי לסמינר. היום אני יכולה לומר שהדברים הכי נפלאים שקרו לי בחיים באו מתוך חוסר מודעות למה שעתיד לקרות. בסמינר של ערכים עמדתי כל הזמן על המשמר, שלא ישטפו לי את המוח. בערב השני הרצתה הזמרת לשעבר, עירית בולקא, וסיפרה על הקושי שלה להתמודד ברצון לחיות בשני העולמות, לא לעזוב את האחד ולהתחיל את השני. זה היה גם הקושי שלי.
 
 בכיתי כל הלילה ושוחחתי עם אמי בטלפון. סיפרתי לה שאני שומעת דברים נפלאים ואמיתיים, ואיני יכולה להתכחש להם. בתום הסמינר החלטתי לפנות אל ''נווה ירושלים''. הייתה לי שיחה אישית עם הרב מצגר, שבמהלכה בכיתי וניסיתי להסביר את הקשיים שלי. הרב הציע לי להמשיך ללמוד ב''בצלאל'' ולבוא לשעורים ב''נווה'' פעמים בשבוע. זו הייתה תקופה קשה של ייסורי נפש, אבל ידעתי שאני שמחה ומטוהרת. סוף סוף הרגשתי שקורה לי משהו. אינני כבר ליד החיים אלא בתוכם..
 
'' מה המסר שלך למחפשי דרך? אני מניחה שמי שקורא את הכתבה הזו, כבר עשה את הצעד הראשון בכיוון הנכון. צריך למצוא את המקום המתאים כדי לקבל את האמת בשלמותה. אני רואה את החברות החילוניות שלי ורובן צמאות למשאבים רוחניים.
 
 הן לא יודעות לאן לפנות. זה מפחיד לחשוב לאן הן עלולות להתגלגל. הרב פרנק, שאותו הזמנתי פעם לתת שעור ב''בצלאל'', ומאז יש קבוצה המתמידה להגיע לשעורים שלו, ציטט פעם משיר השירים והסביר: ''משכני אחריך ונרוצה''.. אי אפשר לתפוס משהו אם אין מקום לאחוז בו. כך גם לגבי מחפשי הדרך – צריך לתת לקב''ה מקום קטן להאחז בו ואז הוא כבר דוחף לכיוון הנכון.
תגיות:סיפורבעלות תשובה

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה