כשהקורונה הסבירה לנו את החשיבות של... דיני טהרה

הקורונה לימדה אותי לא מעט שיעורים לחיים, אך יש שיעור אחד שעולה על כולם.

בעקבות ההתמודדות עם נגיף הקורונה שהגיע אלינו לפתע, למשך תקופה מסוימת, אסור היה לנו להיפגש ו/או לחבק ולנשק את האנשים היקרים לנו מכל. אותם אנשים שהיינו רגילים להיות צמודים אליהם, לבלות איתם לא מעט זמן ואולי אף חלק עיקרי מהזמן שלנו, אנשים שהם חלק בלתי נפרד מכל מה ומי שאנחנו.

יום אחד הרחיקו אותנו מהם. לקחו לנו את הדבר שעצם היותו וקיומו היה מובן מאליו. האנשים האלה תמיד היו שם. תמיד היו זמינים בעבורנו. לא ידענו מציאות לפיה נצטרך להיות בריחוק ולחוש כזה געגוע, כזה רצון להתקרב אל אותם אנשים שתמיד היו קרובים.  

כולנו ספרנו את הימים עד לאותו רגע מיוחל בו נוכל להיפגש. להיפגש עם אותם אנשים יקרים וחשובים שברגע הפכו להיפך הגמור ממובן מאליו. אלה שכשהיינו מבלים איתם, לרוב היינו שקועים בנייד או בטלוויזיה כי המפגשים שלנו לרוב מתבססים על עצם היותנו יחד.. ולא תמיד השקענו בשיחות עמוקות או בלבוש מיוחד לכבודם.

מצאנו את עצמנו מתרגשים לקראת פגישה עם אותם "מובנים מאליהם". מצאנו את עצמנו מחכים לרגע בו נוכל לשבת יחד לארוחה משותפת ולנהל שיחה. הדבר האחרון שעניין אותנו זה הנייד או הטלוויזיה. פשוט להיות איתם, לשוחח איתם, לנשום אותם! את אלה שהריחוק מהם גרם לנו לגעגוע ורגע המפגש איתם היה רגע מרגש שהזכיר לנו שיש פה אנשים חשובים שאסור לנו לרגע להפסיק להעריך את היותם חלק מהחיים שלנו.

עכשיו לשאלה החשובה באמת....

כמה מאיתנו היו רוצים להרגיש ככה עם בני הזוג שלנו? להגיע למצב בו אנו נפגשים ומתרגשים, גם אחרי שנים של זוגיות וחיים משותפים? מגיעים למצב בו אנו מחכים לרגע בו נוכל להיפגש, לשוחח, להתקרב, לנשום אחד את השנייה? אך השיגרה וההרגל לקחו את זה מאיתנו, חיי הנישואין הופכים להיות מובנים מאליהם וההתרגשות שהייתה בעבר כבר איננה.. כי זה ברור שאנחנו יחד. כי זה כבר לא חדש. כי זה היה אתמול ויהיה גם מחר. אך מה היה קורה אילו אחת לזמן מה היו מרחיקים אותנו אחד מהשנייה?

בורא עולם, בחכמתו, מכיר היטב את טבע האדם ולמה הוא זקוק. בורא עולם ידע היטב כי האדם מטבעו להתרגל לכל דבר שכבר אינו חדש ובמשך הזמן להתייחס אליו כמובן מאליו. הוא גם ידע את הצורך של הזוגיות בגעגוע, התרגשות, חיבור מחדש, התעוררות, הוא ידע שאנחנו חייבים להתרחק כדי להתקרב!

וזאת הסיבה שקיבלנו את המצווה שנקראת "טהרת המשפחה".

בכל חודש מחדש אנו מתרחקים לזמן מה. בזמן הזה אנו למדים להעריך את הקירבה. אנחנו מתגעגעים ומחכים בכמיהה, ממש כמו שבימי הקורונה חיכינו לפגישה עם אותם אנשים שהיו מובנים מאליהם, כך גם אנחנו.. מחכים לפגישה בכל חודש מחדש עם אותו אדם שלעולם לא הופך למובן מאליו, כי מדי פעם הוא רחוק! וכשהוא מתקרב, זה לזמן קצוב... מעצם הידיעה, אני פשוט לא רוצה לבלות דקה בלעדיו! לא רוצה לבזבז רגע על שום דבר אחר, כל תשומת הלב שלי נתונה לאותו אדם שהוא האדם הקרוב אלי ביותר מכל אחד אחר ולעיתים השיגרה הופכת אותנו לאנשים רחוקים, ובמקרים מסוימים אף הופכת לזרים.. בורא עולם יודע את זה. בורא עולם רוצה לראות אותנו מאושרים. רוצה לראות אותנו מתענגים על שלום בית שגורם לו נחת וגורם לנו שמחה פנימית וכוח מתפרץ שבזכותו אנחנו מסוגלות לכבוש את העולם! 

בורא עולם לימד אותנו שיעור לחיים. לא מעט אנשים אינם מבינים את היתרונות שבשמירת טהרת המשפחה שהרי הוא בעלי, הוא חי איתי באותו בית, הוא האדם הקרוב אלי ביותר, כיצד אוכל להתרחק ממנו?!

מציאות הקורונה נכפתה עלינו. לאף אחד לא התאים לעצור את הכל ולשבת בבית. לאף אחד לא התאים להפסיק לעבוד, להפסיק לבלות, להפסיק ללכת לתפילות, להפסיק לחגוג, להיפגש, לאף אחד לא התאים לפחד לעשות פעולות בסיסיות כמו ללכת למכולת לקנות חלב. אך לעיתים כדי לשמור על הבריאות שלנו, אנו נוקטים בצעדים ופעולות שעל אף שאינם מתאימים לנו, היות ואנו יודעים שהם מגנים עלינו, אנחנו לא חושבים פעמיים... גם אם נדמה לי שאיני זקוקה לזה באמת, זה שברא את הגוף שלי הבהיר לי שהגוף שלי חייב את זה! אם משרד הבריאות החליט שעלינו להתרחק כדי לשמור על הבריאות שלנו, אנחנו מקיימים את זה על אף הקושי הגדול שבריחוק. אם בורא עולם החליט שעלינו להתרחק לזמן מה כדי לשמור על בריאותנו (הוכח מדעית שאחוז המאובחנות בסרטן צוואר הרחם בקרב נשים שאינן שומרות טהרת המשפחה הוא פי 20 יותר מנשים שכן שומרות!), אם בורא עולם החליט שעלינו להתרחק לזמן מה כדי לשמור על בריאות הזוגיות שלנו ולהאריך את חייה... אנחנו מקיימים את זה על אף הקושי הגדול שבריחוק, כי זה משתלם לי ובגדול!   

בא הקב"ה ולימד אותנו שהריחוק בעצם מקרב, שקשר של אהבה זקוק מדי פעם לגעגוע כדי להתעורר, כדי להביא את אותו אדם אוהב שהתרגל לידי התרגשות.

כל אחת מאיתנו הייתה רוצה שבעלה ירגיש את הגעגוע אליה כפי שאנו הרגשנו כלפי אותם אנשים קרובים בתקופת הסגר. כל אישה הייתה רוצה שבעלה יחכה בקוצר רוח לפגישה איתה, שירצה לנצל כל דקה לצידה (ולא, לא בבהייה בנייד או בטלוויזיה), כל אישה הייתה רוצה שבעלה יתגעגע אליה, יתקרב אליה, יעריך את עצם קיומה בחיים שלו, אף אישה לא רוצה להיות מובנת מאליה! 

וזה השיעור שהקורונה לימדה אותנו. טהרת המשפחה היא התרופה שלנו נגד ההרגל, נגד השיגרה, נגד המובן מאליו. היא המקור לריגוש והתעוררות בחיי הנישואין. טהרת המשפחה היא הנוגדנים שנלחמים באדישות והופכים את הזוגיות שלנו לזוגיות של רגש מתפרץ, של ציפייה להיפגש, היא הריחוק שגורם לנו להתקרב.

תודה לך, קורונה, על שיעור לחיים.