כתבות מגזין
"פתאום הבנו: נכון שאין לנו ילדים, אבל יש לנו זוגיות מאושרת, וזה המון"
במשך שש שנים ציפו נתנאל ורחלי וייס לילדים, ואת התקופה הזו הם בחרו לנצל לחיזוק הקשר הזוגי ולהודיה על כל הקיים. כעת, לאחר שהם הורים למשפחה, הם שוטחים את התובנות בקלפים טיפוליים ייחודיים
- מיכל אריאלי
- י"א ניסן התש"פ
(צילום: shutterstock)כאשר התחתנו נתנאל ורחלי וייס, לפני שתים עשרה שנים, הם לא שיערו את המסע שייאלצו לעבור בדרכם לילד הראשון; מסע שמעבר לכל התלאות שהיו כרוכות בו, גם הוביל בסופו של דבר לחיזוק הזוגיות, ואף יותר מכך – לעשייה למען הציבור באמצעות קלפים טיפוליים ייחודיים.
"במשך שש שנים היינו בעמדת המתנה", מספרת רחלי, "בתחילה עוד הצלחנו להתאזר בסבלנות ולעודד את עצמנו. היינו גם צעירים ממש – אני בת שמונה עשרה ונתנאל בן עשרים ואחת, כך שבאמת לא דאגנו. אבל ביום הנישואין השני, אחרי שנתיים של ציפייה, הייתה הפעם הראשונה שנשברתי. אני זוכרת שחברה טובה שלי התקשרה אליי באותו יום וביקשה לאחל מזל טוב. בתגובה לכך התחלתי לבכות ולספר לה שממש עצוב לי, אני ממתינה שנתיים לילדים ולא קורה כלום. החברה הייתה המומה. היא אמרה לי: 'רחלי, אני לא מאמינה? על זה את בוכה? הרי יש לך זוגיות מאושרת ובעל מדהים, אלו דברים שאין לכולם, תשמחי במה שיש לך, ובעזרת ה' גם הילדים עוד יגיעו'".
כשהחברה דיברה על הזוגיות המיוחדת לה זכתה רחלי, היא בהחלט ידעה למה היא מתכוונת. "כבר מהשבוע הראשון לאחר החתונה, ידעו כל המכרים ובני המשפחה שלנו שבימי רביעי בערב אי אפשר לשוחח אתנו", מספרת רחלי בחיוך. "נתנאל ואני הודענו לכולם שימי רביעי מוקדשים לעצמנו בלבד, אנחנו מקיימים בהם 'פגישה זוגית שבועית', ולא מוותרים על כך".
בשיחה עם נתנאל, הוא מוסיף שגם היה דבר נוסף עליו הם הקפידו מאז שנישאו. "אחד הרבנים בישיבה שלמדתי אמר לי בערב החתונה: 'אגיד לך עצה טובה שתשנה לך את החיים – לעולם אל תישן על בטן מלאה, אם אתה כועס על אשתך או שיש אי הבנה – תדאג להתפייס עוד באותו יום'. "אימצתי את העצה הזו בשתי ידיים", הוא מציין, "ואחרי החתונה גיליתי שכמו כל זוג צעיר, מתעוררות בינינו לפעמים אי הבנות וצצים מתחים. יחד עם רחלי סיגלנו לעצמנו מנהג – לדבר על הכל. בכל פעם מחדש ניסינו להבין מה קרה כאן ומה גרם לפגיעה. לפעמים גילינו שהכל תלוי בהסתכלות האישית שלנו, כי רחלי הורגלה מביתה להתנהגות מסוימת, ואילו אני התרגלתי לנהוג אחרת. לפעמים היו סיבות אחרות, בכל פעם זה הוביל לשיחה גלויה שעזרה לנו לפתור הרבה משברים ואף למנוע אותם מראש".
(צילום: נתאי שאנני)
"היה קושי, לא לחץ"
מאז שיחת הטלפון עם החברה בנושא הילדים, מציינת רחלי שגם היא וגם נתנאל שינו את נקודת המבט שלהם כלפי ההתמודדות. "זה לא שהיה לנו קל יותר, שכן ציפייה היא ציפייה ויותר מכל דבר אחר רצינו כבר לחבוק ילד, אבל במקביל גם למדנו להודות על היופי שבזוגיות וליהנות מהזמן שיש לנו יחד, שבוודאי לא יחזור בעתיד. החלטנו שננצל אותו כמה שיותר".
אל מסע הטיפולים הם נכנסו רק לאחר ארבע שנים מהחתונה. "גם אז לא נלחצנו, אלא בעיקר ניסינו לברר אם אין משהו שמונע את ההיריון", היא מסבירה, "אחרי שערכנו את הבדיקות והבנו שלכאורה אין סיבה מיוחדת שמונעת, התחלנו לטפל, אך עוד לא בדרכים פולשניות אלא בעיקר באמצעים פשוטים. לצד זה גם התפללנו המון, שנינו הרגשנו שיש כאן ניסיון אמוני שעלינו לעבור, וכשיגיע הרגע בו הקב"ה יחליט שנזכה לתינוק – זה פשוט יגיע".
ולא היו רגעים של קושי?
"בוודאי שהיו", הם משיבים יחד. "אבל יש הבדל בין לחץ לקושי", מעיר נתנאל. "כאב לנו מאוד על כל חודש שעבר במפח נפש, הכאב היה מפלח, ממש נורא ואיום. אבל הלחץ של 'למה לכולם יש ולנו לא?' לא היה קיים ברוך ה', כי באמת האמנו שטוב לנו בחיינו ואין שום צורך להסתכל על מה שיש לאחרים. אני חושב שהעובדה שהשקענו בקשר הזוגי מאוד היטיבה עם העניין".
ואילו רחלי מוסיפה: "הלחץ החברתי לא היה קיים אצלנו בכלל, ברמה כזו שלא הייתה לי שום בעיה לרדת עם חברות לגינה ולעזור להן לשמור על הילדים, בזמן שאני אוחזת רק בשלב הציפייה ומתפללת כל כך לזכות לילד. פשוט לא הרגשתי שמה שיש לאחרים קשור אליי. נכון שאני רוצה ומשתוקקת, והן זכו, אבל אין קשר בין השניים".
אחרי מספר שנים נוספות של התמודדות וציפייה, כולל בדיקות וטיפולים שלא הובילו לכלום, הגיע ערב ראש השנה ורחלי קיבלה שיחת טלפון מבת דודתה ששאלה אם הם במקרה חושבים להגיע לבני ברק בימים הקרובים. רחלי השיבה בהשתאות שאכן כן, הם עומדים להגיע לאחל שנה טובה להורים, ושאלה למה היא שואלת. בת הדודה השיבה: "אם כן, אתם חייבים להגיע להתפלל בקברו של הסנדלר הקדוש".
הסנדלר הקדוש, למי שאינו יודע, הוא רבי משה יעקב הכהן מרביקוב ז"ל שהיה מקובל וצדיק נסתר שהתגורר ביפו. כיום הוא קבור בבית העלמין בבני ברק, בסמוך לקברו של החזון איש. "בת הדודה סיפרה לי משהו שלא ידעתי – אני קרויה על שם סבתי, וסבתא הייתה מקורבת אליו מאוד ומתייעצת אתו רבות. בת דודתי גילתה לי שלפני שהסנדלר נפטר הוא אמר לסבתא: 'אם פעם תצטרכי משהו, תעלי לבית הקברות ואני אפעל עבורך'. 'תנסו להתפלל שם', היא המליצה לי, 'מה תפסידו?'"
נתנאל מבקש לעצור ולהעיר הערה חשובה: "אנחנו הרגשנו שהתפילות אצל הסנדלר הן אלו שבקעו עבורנו את הים, אבל אני מאמין שלכל אחד יש את המפתח שלו, שמועיל לישועתו האישית. זה לא שיש מתכון אחיד לכולם".
על כל פנים, שניהם מתרגשים מאוד כשהם מספרים שעוד באותה שנה, 12 חודשים בדיוק לאחר שהם פקדו את קברו של הסנדלר, נולדה בתם הבכורה הודיה. שנה בדיוק לאחר מכן, בשבוע של יום ההולדת, נולד בנם השני – משה יעקב שנקרא על שם הסנדלר. לאחרונה הצטרפה למשפחה גם בת שלישית מתוקה.
"מזוג צעיר שממתין לילדים, הפכנו בתוך שנים ספורות למשפחה", אומרת רחלי, "אנחנו לא גומרים להודות על כך. החיים שלנו כל כך השתנו, מקצה לקצה, תמיד היינו מאושרים, אך כעת האושר הוא שלם יותר".
(צילום: נתאי שאנני)
להועיל לעם ישראל
דווקא כזוג שהתרגל במשך שנים לחיות ללא ילדים, ופתאום מגדל שלושה קטנטנים בבית, מציינים נתנאל ורחלי שהם מצאו את עצמם במשימה חדשה. "פתאום נדרשנו לעבוד קשה כדי לשמר את הזוגיות שלנו וזה היה מורכב יותר מאי פעם", היא מודה.
המשכתם עם הפגישות השבועיות, או שכשהילדים נולדו בוטל המנהג?
"בוודאי שהמשכנו", היא משיבה, "אך כמובן שנושאי השיחה השתנו והמפגשים החלו לשאת אופי שונה. היה חשוב לנו שהפגישות באמת יהיו לצורך חיזוק הקשר בינינו, ולא כדי לדבר על המעון של הבת או הקניות שצריך לעשות. בנוסף, מכיוון שהייתה תקופה בה עבדנו יחד בתחום הגרפיקה, היינו צריכים להתאמץ מאוד שהפגישות לא יהפכו ל'פגישות עבודה'. כך, מתוך המקום של ההבנה שיש כל כך הרבה על מה לדבר, נולדו הקלפים הטיפוליים שיזמנו יחד".
את הקלפים, לדברי השניים, הם הכינו במשך למעלה משנתיים, והם עשו זאת על בסיס הידע המקצועי הנרחב שקיים אצל שניהם. רחלי מתוקף היותה עובדת סוציאלית ומנחת זוגות, ונתנאל כמאמן אישי.
"כשהכנו את הקלפים", מוסיף נתנאל, "עברו לנו בראש כל הזמן תגובות של אנשים ששאלו אותנו בתקופה של לפני שנולדו לנו הילדים – 'על מה יש לכם לדבר כל כך הרבה?' ואנחנו השבנו בפליאה: 'מה השאלה? יש כל כך הרבה נושאים מרתקים'. הם הגיבו ברצינות: 'תנו לנו רעיונות', וכך נולד הרעיון להוציא את הקלפים בהם מופיעים נושאים ורעיונות לשיחה".
אבל למה נדרשות שנתיים כדי להוציא כאלו כרטיסים?
השניים משיבים כי למרות שלכאורה השאלות המופיעות בכרטיסים הן פשוטות, מסתתר מאחוריהן הרבה עומק. "היה חשוב לנו שכל כרטיס ידון בנושא אחר ויכלול מספר שאלות הנוגעות אליו, כאשר הוא יאפשר לבני הזוג לפתוח ביניהם נושאים ייחודיים ומעמיקים, באופן בו הם יוכלו לצלצל לתוך הנושא, להעמיק ולהקיף אותו מכל הכיוונים, והכל כמובן באופן חווייתי. מלכתחילה ניסחנו את כל השאלות באופן שלא תהיה האשמה. בכל הכרטיסים מתבקש בן הזוג לספר על עצמו מתוך נקודה של מה נעים לי ומה טוב לי, ולא חלילה מתוך תלונה או ביקורת".
זה לא קצת מלאכותי לקיים שיחה בהתאם לכרטיסים? מה עם שיחה ספונטאנית וכיפית?
"זה בעיניי לא סותר", משיבה רחלי, "הכרטיסים אינם במקום שיחה ספונטאנית, אלא בנוסף. הם בעצם מזמנים לנו אפשרות לשאול את עצמנו שאלות אותן לא שאלנו אף פעם, וכעת אנו יכולים לעשות זאת".
נתנאל גם מציין כי בשלב הפיילוט של הכנת הכרטיסים, הם פנו ל-12 זוגות ונתנו לכל אחד רשימת שאלות להתרשמות. "בני זוג שאנו יודעים שחווים התמודדות משפחתית די מורכבת, חזרו אלינו אחרי שעה וחצי וסיפרו שהם הספיקו בסך הכל לעשות שלוש שאלות מתוך עשר שהופיעו בכרטיס והפסיקו, כי הבעל נרדם על הספה. התגובה שלהם די אכזבה, אך בכל זאת המשכנו הלאה. למרבה הפלא, אחרי שכבר הוצאנו את הכרטיסים לאור, סיפרה האישה לרחלי כי מאז שהם ישבו עם הכרטיס נגמרו ביניהם הריבים במשפחה".
איך אתה מסביר את זה? זה לא קצת קיצוני?
"אלו כרטיסים טיפוליים", הוא מבהיר, "זה כמו מטפל שיושב ושואל אותך שאלות בהכוונה מלאה, כך גם כאן. הכרטיס דורש מבני הזוג להיות מרוכזים בנושא, ומה שמעניין זה שיש זוגות שלפעמים לוקחים בכוונה דווקא נושא שקשה לדבר עליו והם מצליחים לעשות זאת באמצעות הכרטיס. מעבר לחוויה שיש בעניין, זה גם יוצר היכרות מעמיקה וחיבור מיוחד".
"אנו מזמינים את כולם להיכנס, להתרשם ולחזק את הזוגיות", הם מסכמים, ומדגישים: "כמובן שאין שום היתר להפצה או לשמירה במחשב או בסלולארי. המטרה היא באמת להועיל לעם ישראל, ואנו מקווים שיצא מזה רק טוב".