מה יהיה? איך נצא מזה?! ימי קורונה

"מנוחה, די, אני כבר לא יכולה יותר. גם הלחץ מהמחלה הזאת ולהיזהר שלא להידבק, גם ערב פסח, גם הילדים (5 ילדים!) כבר לא יודעים מה לעשות עם עצמם, אני לא מבינה איך יוצאים מזה".

הציטוט שהבאתי בשאלה, הוא חלק משאלה ששאלה אחת מקוראות כתבותי כאן, והוא גם משקף נכוחה את מה שמרגישים רבים מאוד מהקוראים ובכלל מאחינו היהודים.

אם בכל העולם התקופה הזו היא תקופה איומה של מחלה שמחבלת בכל בית, אצלנו נוסף על כך ערב פסח, שכולנו רוצים שיהיה כשר כמה שיותר. וגם לא פעם, עם משפחה מורחבת ומקשה.

הקושי הוא ברור ומובן, ומה שנותר לנו רק לחשוב איך להסתכל עליו ולהוציא ממנו את הטוב שאפשר.

הנה שלשה דברים קצרים שיכולים לעזור אם נסתכל להם בעיניים:

1. שימו לב, לא תמיד בית שיש בו הרבה ילדים הוא בית קשה יותר. לפעמים דווקא בית שבו רק ילד או שניים קשה בו יותר. לילדים יותר משעמם. ההורים צריכים להעסיק אותם יותר. אז נכון שכשחמישה ילדים מסתובבים מתחת הרגליים, הם דורכים על מה שלא צריך לדרוך, הם מלכלכים יותר, אוכלים יותר, דורשים הרבה, אבל מצד שני הם מתעסקים עם עצמם יותר, הם מתנחמים זה בחיקו של זה, לפעמים, ולא תמיד צריכים את ההורה. הם לומדים זה מזה גם דברים טובים. הם מחליפים אותנו בביצועים שונים.
2. דווקא בזכות זה שיש לנו ילדים, אנחנו מאווררים את הראש מהדברים שקורים בעולם, שעוסקים בהם יומם וליל אנשים שאין להם ילדים להתעסק אתם. אנשים מבוגרים, שיושבים בודדים כל העת, אנשים צעירים שמצפים לילד ועדיין לא זכו.

איננו שמים לב לנקודה הזו: הילדים מסיחים את הדעת! בזכותם אנחנו מתעסקים ב"מה נאכל לארוחת צהרים", או בציווים כמו: "אל תלך יחף", או: "תפסיק לשפוך מים" וזה חשוב לימים נוראים כאלו.

3. המגפה הזו לימדה אותנו שאיננו יודעים מה ילד יום. זה מצד אחד מייאש. מצד שני ממש מחזק. מחזק באמונה. לדעת שמישהו אחר מנווט אותנו, ומחזק בביטחון לדעת שיש לנו על מי להישען. אם יש לנו אמונה וביטחון, אז בואו נשתמש בהם לעניין הזה בדיוק.

קשה לנו, כי אנחנו מייסרים את עצמנו, רוצים להצליח יותר, להגיע ליותר.

בואו נאמר לעצמנו: אנחנו לא חייבים יותר. אנחנו רק צריכים להשתדל. וכשנוריד מעצמנו את העול של "מה יהיה", יהיה לנו קל יותר.