את לא עונה למי שצועק? אז למה את כן עונה?

"אני לא אענה לך אם תבקש בבכיות" - אומרת אמא לילדה האהוב. "כשאתה בוכה אני לא שומעת מה אתה אומר!".

הילד לא פוסק מלבכות.

"די" – אימא מרימה את קולה. "אני לא שומעת אותך אם אתה בוכה, שמעת?".

הוא שמע. השאלה אם היא שמעה מה שאמרה.

כי כשהוא כבר בוכה וצורח חזק עוד יותר, היא מחליטה פתאום לענות: "נו, טוב, תגיד לי מה אתה רוצה ודי!".

הילד ממשיך לבכות והיא אומרת לו עוד יותר בקול, כי חושבת שהוא לא שמע: "אמרתי לך שתגיד מה אתה רוצה, נכון?".

מתוך בכי הוא מצביע שוב על הבקבוק של הקולה.

"נו, קח כבר, העיקר תפסיק כבר לבכות, שומע?".

* * *

אמא יקרה,

את שומעת אותו כשהוא בוכה, או לא שומעת אותו כשהוא בוכה?

את מקשיבה לו כשהוא צורח או לא?

אם את אומרת שלא, אז למה את עושה ההפך?

אם את לא מתכוונת לקיים, אז למה את אומרת בכלל?

כשאת אומרת לילד שאת לא שומעת כשהוא בוכה, תוכיחי לו שאת לא שומעת.

זה בסדר גמור לבקש שיסיים לבכות ורק אז יאמר מה רוצה. להתעקש על כך שאת לא מקשיבה כשמדברים אליך בצורה של בכי.

אבל בתנאי שאת גם מקיימת את האיום הזה.

בכל פעם שאת אומרת שאת לא שומעת ואת מוכיחה שכן, את מביאה את הילד לכך שבפעם הבאה יצרח יותר חזק.

יודעת למה?

כי הוא למד, שכמה שהוא צורח חזק יותר, כך את שומעת טוב יותר.

אמרת לו ההפך?

נו, אז מה?

ילד לומד הרבה יותר מחוויות מאשר ממילים.

רוצה שהילד יבקש בצורה עדינה יותר? שלא יצרח כשרוצה משהו?

שימי לב שאת לא צועקת עליו שיפסיק לצעוק.

שאת לא מבטיחה לו שלא תעני, ובסוף את עונה.

רק כשאת תדעי לדבר יפה, ללא צעקות וללא איומים, הוא ידע לדבר יפה, בלא לצעוק.

רק כשאת תדעי לקיים מה שאת אומרת לו, הוא ידע לקיים את מה שאת מבקשת ממנו.

* * *

אז בפעם הבאה שאת אומרת לילד: "אני לא עונה למי שצועק!" – הראי לו שאת לא עונה למי שצועק.

גם אם קשה לך.

ואם את לא מסוגלת לעמוד בפני צעקותיו?

אז אל תבטיחי מראש שלא תעני!

זה הכול.