הלוואי: "אני מסתכלת על התלמידים, ומתחילה לדמיין את איתן מיכאל.."

כמנחה מחוזית במשרד החינוך
אני צופה בשיעורים בבתי הספר.
היום אני עולה לכיתה
כיתה ג.
בום
איתן מיכאל צריך להיות בכיתה ג.

נכנסת לכיתה
התלמידים מתרגשים
"המפקחת" הגיעה.
ואני בפנים
רגשות עזים
מטלטלים אות.
אני מחייכת אליהם
מתיישבת
מתחיל השיעור.
אני מסתכלת על התלמידים
ומתחילה לדמיין את איתן מיכאל..

רואה אותו יושב בשולחנות הראשונים
הכי קרוב למורה למורה,
כי בטח הוא היה ילד שובב שהמורה צריכה אותו קרוב אליה...
ילד גבוה
טמיר
יפה תואר
שפתיים משורטטות
עיניים שרוצות לבלוע את העולם. 
המורה שואלת שאלה,
בטח הוא היה מרים ראשון את היד,
וכשהמורה תפנה אליו
הוא יתבייש ולא יענה תשובה.
אני רואה אותו מתלהב
כשיש משחק
צועק תשובות
עומד מרוב התלהבות
בולט בנוכחותו בכיתה.
בטח היה הופך את הקלמר בהתלהבות שלו
וכל תכולתו היתה נשפכת..
אני רואה אותו מביט בהערצה במורה
רוצה ללמוד ממנה עוד ועוד.
אני מדמיינת את המורה נגשת אליו
מביטה בו באהבה
עוזרת לו להכניס הכל בחזרה לקלמר.
וכשיש צלצול
ויוצאים להפסקה
הוא בטח היה רץ החוצה עם הכדור ביד
והרבה חברים ביחד איתו
הוא מנהיג
חיובי
דואג לחבריו
גבוה מהם בכמה סנטימטרים
רגליו נושאות אותו
החוצה.
לאוויר
למרחב הפתוח
לשחרר את האנרגיות שבו.
ידיו משחררות את הכדור
הוא קולע לסל
מאושר.

מסתיים השיעור
עיני מלאות בדמעות
כי איתן מיכאל
שונה
מוגבל
נכה
ידיו לא זזות
רגליו כבר עקומות
לא נושאות אותו.
דוממות. 

הלוואי והיה במצב של שילוב בכיתה רגילה
שהיה שומע קולות של ילדים
צעקות
אבל לא
מצבו לא מאפשר לנו את האפשרות לשלבו.

אין ברירה
צריך להתגבר
להבין שיש מציאות לא פשוטה
שאיתה אני צריכה להתמודד.

לחלום ולדמיין זה טוב
האם זה יתממש? 
לא בידיים שלי.

לפחות זה נותן לי כמה רגעים מתוקים
תקווה
שאולי
אולי
יום אחד זה עוד יקרה.

צהריים טובים,
ריעות לוי
רמלה

המייל של ריעות לוי (נשים בלבד) - reutlevik@gmail.com  

לכל הטורים של ריעות לוי, לחצו כאן