הבלוג של שירי פריאנט

"את נראית כמו דוסית, השתגעת לגמרי?!"

אם הייתי קוראת דיפאק צ'ופרה ונוסעת לשבוע ויפאסנה במדבר, היו בטוחים שאני בסדר גמור. אבל לחזור בתשובה? הילדה איבדה את זה, ללא ספק. לא קל לחזור בתשובה, וברגעי משבר, קשה לזכור את הסיבה שאת עושה את זה, אבל כשאת קמה בבוקר ומודה לקב"ה ש"החזיר בי נשמתי", זה גם מחזיר אותי קצת לפרופורציות

שתף במייל
| כ"ד טבת התש"פ |
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)
whatsapp
אא

"את נראית כמו דוסית מצפת", "את נראית כמו מחבלת", "השתגעת לגמרי?", "למה את כל כך קיצונית?", "אפשר להיות דתיה בלי כיסוי ראש", "אפשר להאמין גם עם ג'ינס", "המראה לא חשוב", "את הורסת לעצמך את החיים", "את הורסת לילדים שלך את החיים", "את ירדת מהפסים. לגמרי!"

אלו הן רק חלק מהמחמאות שקיבלתי כשהחלטתי להתקרב אל האמת שלי. כמה אירוני שברגע שהחלטתי להתלבש בצניעות, חשבתי לתומי שהאובססיה האינסופית למראה החיצוני שלי תגמר ואנשים סוף סוף יוכלו להתמקד בפנימיות שלי, במי שאני באמת. אבל זה לא קרה. לא אני הפסקתי להתעסק בבגדים ושיער, ולא הסובבים אותי, האנשים הקרובים אליי ביותר.

 

כשבעלי חזר בתשובה, אמרתי לו שהוא השתגע

ומה כבר רציתי? קצת שקט ושלווה, טיפה אמת, קורטוב הודיה, מעט כף זכות, חיים של חסד, ואולי אפילו רוגע? ובכל זאת, השנה האחרונה הייתה המתוחה ביותר בחיי והרגשתי שאולי אני באמת משתגעת. אולי אני יכולה להיות פחות קיצונית. לא צריך ללכת עד הסוף. זה לא הכול או כלום. אבל מה זה קיצוני? לאכול אוכל כשר זה קיצוני? להתלבש צנוע זה קיצוני? להתפלל בבוקר? להודות על כל מה שיש לי, גם על הדברים הרעים, זה קיצוני?! אם הייתי מתרגלת יוגה, קוראת דיפאק צ'ופרה ויוצאת לשבוע של שתיקה במדבר, סביר להניח שהיו חושבים שאני "נורמלית". אבל התבודדות, תפילה, הודיה, מעשים טובים? הילדה התחרפנה לגמרי, ללא ספק.

תמיד ידעתי שאני יהודייה, אבל לא הבנתי את המשמעות. ידעתי שיש בורא לעולם אבל לא הבנתי מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה. כשבעלי חזר בתשובה, גם אני חשבתי שהוא השתגע לגמרי. כשהוא לבש ציצית, אני זו שאמרתי לו שהוא לא חייב להיות כזה קיצוני. והנה, דרכו של עולם להסתובב, ועכשיו זו אני שמתמודדת עם אותם משפטים חסרי תועלת שמערערים ומטלטלים אותי, דווקא בתקופה שהרגשתי שאני הכי חזקה, שאף אחד לא יכול לשבור אותי, שהכול קטן עליי.

באופן כללי, אני בן אדם של יציבות, של אדמה. אני לא אוהבת שינויים ולא אוהבת שמנסים להזיז אותי מהמקום הנוח שלי. עם זאת, בחודשים האחרונים התחלתי להרגיש שסוף סוף הגעתי למקום שאליו אני שייכת. כאילו כל מה שחיפשתי נמצא ממש כאן מתחת לאף שלי. חוויתי חוויות רוחניות שלא ניתן לתאר במילים אחרי שנים לא פשוטות בכלל, כאשר בתוכן עברתי משבר כלכלי, מעבר מהמרכז ליישוב מרוחק בצפון, הבן הבכור שלי כמעט לא שרד את הלידה, הבן השני אובחן עם אוטיזם, וכל כך פחדתי להביא עוד ילדים, למרות החלום להקים משפחה מרובת ילדים. לבסוף, לגמרי בטעות אבל עם השגחה פרטית מדויקת, ילדתי בת שקירבה אותי ליהדות. משהו במה שהיא הביאה איתה ברגע שהיא נולדה פתח לי צוהר לעולם של תורה ומצוות, אבל לא בדרך שחשבתי.

פעם חשבתי שרבנים רוצים להחזיר את כולם בתשובה, שהם שוטפים מוחות של צעירים מבולבלים, שכל מה שמעניין אותם זה כסף ושאם מישהו לא ציית לחוקים שלהם – הוא יישרף בגיהינום. היום אני מבינה כמה רחוקה הייתי מהאמת וכמה זה מגוחך, אבל אז, אז זה היה ממשי. כל כך ממשי שכשכבר התחלתי להתקרב טיפה, לקחתי רוורס בשביל לא ליפול למלכודת. הביטוי "חזרה בתשובה" נשמע לי כמו כישוף, ורק מראה של חרדי מבני ברק עורר בי חרדה. אולי בגלל הדרך בה גדלתי, אולי בגלל שאני עצמי עברתי "שטיפת מוח" על דתיים ואולי בגלל שמיהרתי לשפוט יהודי אחר רק על פי המראה החיצוני שלו, בדיוק כפי שלא רציתי שישפטו אותי.

 

אם התחזקתי, זה אומר שעד עכשיו הייתי חלשה?

מצחיק איך החיים מתגלגלים. לפני כמה שנים הייתי צוחקת על אלו שחזרו בתשובה. היום אני מאמינה שהם גיבורים אמיתיים. למה? כי הם כבר חיו את החיים מחוץ לבועת הישיבה. צברו חוויות, טעמו מטעמים, טיילו בעולם, נהנו משפע טכנולוגי, ממסיבות טבע, ראו ושמעו את הכול. אלא שבאיזשהו שלב, שום דבר לא הצליח לרגש אותם והם היו צריכים "חומרים" חזקים הרבה יותר בשביל להתעורר שוב לחיים. רק שאז הם הבינו שיש משהו אחר, מישהו אחר, שקובע את חוקי המשחק. זה שמחכה להם שיחזרו אליו. אבל איך הם יעזבו את החיים האלה? הכול נראה גדול מדי, חדש מדי, מפחיד מדי. ובכלל, מאיפה מתחילים? איך מתחילים להאמין? איך מתחילים לעכל שיש דברים שרק הוא למעלה יודע למה הם קורים? איך מתחילים להתחזק? האם זה אומר שעד עכשיו הייתי חלשה? כי לא הרגשתי חלשה, הרגשתי על גג העולם... פחות או יותר. עד שהבנתי שבטוח יש סיבה נוספת לקיומי. לא יכול להיות שיום רודף יום ואין שום דבר מעבר. נכון, יש כאלה שמתפשרים ומעבירים את החיים בהבל הבלים, בעולם ריק מתוכן ומשמעות. יש כאלה שמשקיעים זמן ואנרגיה במרוץ אחר משהו שלעולם לא יתפסו - בכבוד, בגאווה ובחיצוניות. ויש כאלה אמיצים מספיק שמעזים ונוכחים לדעת עד איזה עומק מגיעה מחילת הארנב.

אף פעם לא הבנתי את הביטוי "חזרה בתשובה". למה חזרה? חזרה מאיפה? ואם חזרתי, אז פה זה נגמר? אני רואה את התשובה כמסע שמסתיים כשהקב"ה מחליט שסיימנו את תפקידנו בעולם הזה. המסע הזה הוא המסע הכי קשה, מפרך, מבלבל, מערער ומפחיד שיש, והרבה יותר קל לקחת את הגלולה הכחולה, לקום מחר בבוקר ולשכוח מהכול. אבל אני? אני מעדיפה את הגלולה האדומה. תמיד רציתי לבקר בארץ הפלאות.

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה