לאמא, למורה, לאחותי, ואולי לעצמי---

אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי.

למה יש דברים שאני לא יכולה לעשות? למה אני צריכה להיות חסומה?

הרי השמים הם הגבול, לא? למה הגבול שלי צריך להיות צמוד אלי כל כך?

לא, אני לא מנסה לפרוץ גבולות ולא לעוף רחוק.

בסך הכול אני בגיל שמבררת את עצמי הפנימי, בגיל שבו הכול מבולבל, והטוב והרע מעורבבים לי קצת...

אז רציתי להגיד, ואולי גם להרגיע. הכול בסדר אתי ואני בסדור גמור.

אולי פשוט תתנו לי קצת? קצת לשחרר, לתת... הגענו לעולם כדי לעבוד.

ואם אני קצת שונה, ואם הדעות שלי אחרות במקצת משל כולן, אני כבר כבשה שחורה?

כמו שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות - לא אני המצאתי את זה.

כולם חייבים לחשוב אותו הדבר?

העולם גדול, ורחב, ויש בו כל כך הרבה דברים.

מתי אני אגלה את כל הדברים האלו?

אולי אתם מבולבלים, לא מבינים מה עובר עלי, אבל גם אני מבולבלת. כל כך.

לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, מה אני רוצה בכלל, לאן אני רוצה להגיע. החיים מבלבלים כל כך. העולם מבלבל.

יש לי רצונות, וחלומות. אף אחד לא יודע. מתביישת לספר אותם.

חלומות לא רעים בכלל, ודווקא טובים.

אז למה אני מתביישת בהם? בגלל שהם קצת... אחרים?

אני רוצה כל כך לשלוח לכם את המכתב הזה. לך, אמא, לך, מורתי, לך, אחותי, לכם, אנשים.

לכל אחד ואחת הדרך שלו. כל אחד מוצא את מקומו בעולם בדרך אחרת. לא כולם חייבים ללכת באותה הדרך - כל עוד היא לא מובילה לתהום, כמובן.

תנו, שחררו. תנו לחפש לבד, להתמודד לבד, ולמצוא.

החכמה היא למצוא את הדרך הנכונה.

בברכת הצלחה בדרך.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.