להירגע, בבקשה! פרופורציות בחינוך

"הלו... אפשר להתייעץ?".

מתוך אפרכסת הטלפון נשמע קול אישה, שרק מצליל קולה הבנתי כי מדובר במשהו חמור באמת... עוד לפני שהספקתי לענות, התחילה היא לפרוק את אשר על לבה. בחמש דקות של דיבור היא פרקה מטען כואב וכבד כל כך, שגרם לי לרחם עליה מאוד.

"תבין, כבוד הרב... כל החיים שלי אני מתפללת בעיקר על זה. בסוף, אצלי בבית, בממלכה שלי, עלי להתמודד עם דבר כזה. קושי נורא ואיום...

"בכל שנות הלימודים שלי חלמתי, שאפתי ודמיינתי את ביתי לעתיד. ראיתי בעיני רוחי בית שהוא ארמון רוחני, בית שקולות של תפילה ושל לימוד מהדהדים בין כתליו. בכל פעם שהיו לי ויכוחים וחיכוכים בבית הורי, ידעתי שאצלי זה ייראה אחרת. והנה באה המציאות המרה וטופחת על פני. אין כוח, כבוד הרב. אין לי כוח להתמודד יותר!".

"להתמודד... עם מה? עם מי?", ניסיתי להבין...

"עם חיים שלי, הבכור. הילד שסבלתי בשבילו כל כך! הוא היה החלום שלי. קראנו לו על שם הרבי הקודם שלנו. הוא נושא שם קדוש כל כך, ובסוף כלום...

"הוא בקושי מתפלל, אפילו בשבת הוא לא הולך בקביעות לבית הכנסת. הוא עסוק רק בשטויות... בעלי אומר לי שגם כשהוא כבר מגיע לתפילה, הוא מחפש כל הזמן סיבה לצאת החוצה...

"אני ובעלי מסבירים לו את חשיבות לימוד התורה, מספרים לו עד כמה אנחנו נהנים לראות אותו יושב ולומד, אבל הוא מצדו לא עושה כלום. יכולה לעבור עליו שבת שלמה בבית, מבלי שהוא יפתח ספר...

"הוא גם אלים. מכיוון שהוא הבכור, הוא מרגיש שמגיע לו הכל... הוא רודה, פשוט רודה באחים הקטנים שלו.

"ליד שולחן השבת הוא לא מסוגל לשבת חמש דקות רצופות. הוא קם, מתרוצץ ומחפש תעסוקה, במקום לשבת כמו בן מלך...

"התייעצתי עם מחנכים, וכולם אומרים לי להניח לו. אבל אני לא מבינה, איפה האחריות?

"יותר מהכל, אני פוחדת מהרגע שבו יצאו הדברים החוצה. מי יודע איזה כתם זה יעשה על המשפחה שלנו. אתה מבין, כבוד הרב? הוא הבכור, אני פוחדת שזה יזיק לשאר הילדים...".

הקשבתי והקשבתי, ולבסוף הצלחתי להשחיל שאלה כדי לקבל קצת יותר רקע. "מה אומרים הרבנים בישיבה על ההידרדרות הזאת?!".

"לא, כבוד הרב, הוא לא בישיבה...".

"אז היכן הוא כל היום? ברחוב?!".

"לא, הוא בתלמוד-תורה. עלה לא מכבר לכיתה ב'...".

נרגעתי...

גם אתם?!

נא להכיר: הזבוב והפיל

בכל אדם בעולם יש חששות ופחדים, דברים שלא מעזים להעלות על דל השפתיים, אבל במחשבה חושבים עליהם בלי הרף. מטבע הדברים, כל מה שקשור לנושא מסוג כזה של עתיד הילדים - הינו רגיש, עד שלפעמים צל הרים נראה כהרים. מרוב מחשבות וחששות, כל זבוב הופך לפיל.

כל אחד מאתנו שומע, רואה ושם לב לילדים ובני נוער שנפלטו ממערכת החינוך, ברמה כזו או אחרת. יש היום דיבורים רבים סביב הנושא, וכל אחד מאחל לעצמו ולכולם, שרק לא יהיה לו חלק בסיפור כזה, ושאצלו הכל יזרום על מי מנוחות, מתוך נחת יהודית אמתית.

כתוצאה מכך אנו עלולים לאבד פרופורציות. כל ירידה בלימודים נתפסת כטרגדיה של ממש... כל חוסר בשלות רוחנית נתפס בעינינו כמעשה הנובע מקלות ראש... כל אמירה סתמית של ילד או של נער, שבה צליל של חוסר חשק לדבר כלשהו שבקדושה, נשמעת כקריאת תיגר על כל התורה כולה.

כשמאבדים פרופורציה, מתחילים לעשות את הטעויות הגדולות באמת. אנו מרגישים שהאדמה בוערת, ושאם לא נטפל באופן מידי ב'שייגץ' הקטן שצומח לנו בבית, חס וחלילה, מי יודע מה יהיה בהמשך. כך הדברים מתגלגלים ומתגלגלים, אנחנו מגיבים באגרסיביות, בעוד הילד אינו מבין על מה ולמה.

בשלב הבא, הילד משתכנע שאבא שלו צודק, ושהוא באמת בחור או ילד מקולקל, העושה דברים נוראים, שרק אנשים שאין בהם שמץ של יראת שמים עושים! בהמשך, הוא עלול להתחיל להצדיק את החששות ואת הסטיגמות שהדביקו עליו... התוצאה תהיה תגובה קשה יותר מצד ההורה, וכך יסתובב הגלגל ויסתבך, כשכל ההר הגדול נולד מכלום! מקצת לחץ, מאיבוד עשתונות...

חייבים להירגע. בכל חריגה יש לחשוב ביישוב הדעת - האם מדובר במשהו חמור באמת?! האם הפרט הזה מלמד על הכלל כולו?! בהמשך, צריך לחשוב - מהי התגובה המתבקשת?! מהו המינון הנכון?! והכל הכל ביישוב הדעת ובדעה צלולה.

נופתע לגלות עד כמה התנהגויות ומעשים, שבמבט ראשון היו נראים כנוראיים וכמתריסים, נבעו בסך הכל מחוסר ידע בסיסי.

ה"פרחח" של הישיבה

יצא לי להכיר בחור ישיבה, שהתנהגותו הייתה מתחת לכל ביקורת. הוא היה מסוגל לדבר אף באמצע תפילת העמידה. התנהגותו הפריעה לצוות הישיבה ולכלל התלמידים, והם ראו בו דמות שבאה להרוס כל חלקה טובה. הגישה הכללית הייתה שצריך להיפטר ממנו בהקדם, לפני שיקלקל אחרים, ויפה שעה אחת קודם.

תוך כדי שיחה עמו, ראיתי שהבחור הינו חסר ידע בסיסי ביהדות. למשל - הוא לא ידע להגיד לי אם רוקדים עם ספרי התורה בשבועות או בשמחת תורה. על ברכות התורה הוא אפילו לא שמע. הכל היה אצלו בוסר, יבש באופן מחריד (דבר המצריך בדיקה כשלעצמו, מה הוא עשה בכל שנות הלימוד בתלמוד התורה).

פתאום הבנתי מנין נובעת ההתנהגות שלו. הבנתי שמדובר בתינוק שנשבה, ולא ב"פרחח"! שמדובר ב"עם הארץ", ולא במי שיודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו! שמדובר בבחור שצריך פשוט ללמד אותו מהו יהודי, מה זו תפילה, מה מותר ומה אסור...

נקודה נוספת הראויה לציון, מצויה בעיקר אצל הורים שעברו תהליך התחזקות מסוים במובן הרוחני (כמו בעלי תשובה וכדומה). היות שהם בחרו בדרך זו מתוך בחירה, עזבו את הבלי העולם ובאו לשכון באוהלי השם, הם עלולים לטעות חלילה, ולשכוח שהילד שלהם הוא ילד חרדי לכל דבר.

לילד שלהם אין בראש את הזיכרונות שיש להם, את הקשיים שהיו להם, וגם לא את היכולת לבחור כפי שהם בחרו. לפעמים, מתוך חוסר ניסיון, ומכיוון שהם לא חוו ילדות חרדית רגילה, נדמה להם כי כל הפרת משמעת, כל חוסר חשק ללמוד או להתפלל - הינם טרגדיה וכישלון נוראיים.

על ההורים לקבל את הילד, ולדעת שהתהליך שהוא עובר הינו נורמלי ביותר וחיוני להתפתחותו התקינה.

חשוב שהם יתארחו אצל משפחות המהוות דוגמה אישית, שיראו שגם שם הילדים לא תמיד יושבים יפה סביב שולחן השבת, ולא תמיד יש להם חשק ללמוד ולהתפלל. שיקבלו שם השראה וכלים, כיצד יש לנהוג וכיצד להגיב.

העיקר - לא להיכנס להיסטריה, ובוודאי לא להתבלבל ולאבד כיוון. בילדים יש חיישנים וחושים רגישים במיוחד, והם צריכים אותנו, ההורים, חזקים והחלטיים.

ככל שנאמין יותר בילדים ונעלים עין מהמעידות שלהם, הם יגדלו טוב יותר. ילד ששומע כל היום עד כמה הוא צדיק וירא שמים, בסוף יהיה כזה! ברור שלא צריכים להיות נאיביים ותמימים, וכשיש בעיה עלינו לטפל בה, אך ברמת העיקרון - הניסיון מוכיח שדווקא ההורים התמימים יותר, שהאמינו בילדיהם ולא הוכיחו להם שוב ושוב שהם יודעים הכל - הצליחו יותר!

טיפ שכדאי לאמץ

אסיים בדבר נכון וכואב, ששמעתי מהרב יחיאל יעקבזון שליט"א.

הרב יעקבזון מספר על צעירים רבים, שהביטוי "יראת שמים" מעורר בהם רגשות של השפלה, של לחץ וכדומה. הוא טוען כי הסיבה לכך פשוטה - תמיד הם שמעו את צמד המילים "יראת שמים" בשילוב הערות, כמו: "איפה היראת-שמים שלך?!", "זה לא מתאים לנער ירא שמים", "כך מתנהג ירא שמים?!" - משפטים המוכרים לכולנו...

הוא מציע הצעה נכונה: למה לא נתחיל להשתמש בצמד המילים "יראת שמים" בהקשרים חיוביים? למשל, כשהילד או הבחור השכימו לתפילה, כדי לא להפסיד את זמן קריאת שמע, נאיר: "אח, כמה אני נהנה מיראת השמים שלך"... כשהבת נוטלת ידיים בדקדוק לפני האכילה, נשבחה: "יפה! כך מתנהגת בת יראת שמים". הדברים יעוררו ויחברו נימים של הערכה ושל כבוד למושג "יראת שמים".

הדברים פשוטים וברורים. צריכים רק להתרגל להשתמש בהם הלכה למעשה...

צידה לדרך:

• הורים, זכרו: לא כל ירידה בלימודים או חוסר בשלות רוחנית צריכים לעורר אצלכם את פעמוני האזעקה. התגובה השקולה והרגועה שלכם היא זו שתקבע את עתידו של הילד!
• תאמינו בילדים שלכם, תראו שהאמון הזה יצדיק את עצמו!
• ראיתם הנהגה רוחנית שמעידה על יראת שמים אצל אחד הילדים? זו ההזדמנות להחמיא לו על כך, ולחבר אותו בצורה חיובית למושג "יראת שמים".

הרב פנחס ברייער הינו איש חינוך, מרצה ומנחה קבוצות הורים, מחבר ספר "לגדל" - פרקי הדרכה להורים ומחנכים. חלק מן החומר בכתבות נלקח ברשותו מתוך הספר. ליצירת קשר 5706567@gmail.com