למה בחדר ריק יש יותר הד?

כאשר אנו מביטים במראה, אנו רואים השתקפות – קרני אור שפוגעות במראה, וחוזרות אלינו.

באופן דומה, כך פועלים גם גלי הקול – כאשר הם פוגעים בקיר וכדומה – הם חוזרים אלינו. זהו, למעשה, ההד.

כאשר נמצאים בתוך מנהרה, אפשר לשמוע את הקול מהדהד מספר פעמים. זאת משום שגלי הקול פוגעים בקיר, מהדהדים, ואז פוגעים שוב בקיר שממול, וכן הלאה, עד שההד נחלש ונגמר.

למעשה, כל חפץ שגלי הקול פוגעים בו "בולע" את הקול במידה מסוימת, ומחזיר את חלקו. ככל שהמשטח רך או מחוספס, כך הוא "בולע" יותר מהקול, ומחזיר פחות הד. אך כאשר הקירות חלקים וקשיחים, הם בולעים רק חלק קטן מהקול, ומחזירים את רובו. זוהי הסיבה שבחדר מרוהט יש פחות הד מאשר בחדר ריק לחלוטין. זו גם הסיבה שבחדר שיש בו שטיחי קיר יהיה פחות הד מאשר בחדר רגיל.

כאשר בונים אולפן מוסיקלי, לדוגמא, מרפדים אותו היטב בשטיחים מתאימים, שיבלעו את הקול וימנעו החזרה של הד, אשר פוגעת בהקלטה.

ישנו מיתוס הטוען שקולו של הברווז אינו מחזיר הד. מדענים בדקו זאת, וגילו, כמובן, שגם קולו של הברווז מחזיר הד כמו כל קול – אלא שהצליל המסוים שמשמיע הברווז – "אאאק" – יוצר מעין מיסוך אשר מחליש את הצליל, כך ששומעים את ההד שלו פחות מזה של צלילים אחרים.

בעלי חיים שונים עושים שימוש בהד לצורך ניווט – בשיטה המכונה "סונאר". עטלפים עושים זאת באוויר, למשל, ודולפינים – בים. הם משגרים גלי קול בתדירות גבוהה מאוד – כזו שבני אדם אינם יכולים לשמוע – ובאמצעות ההד החוזר אליהם, מזהים עצמים שנמצאים בקרבתם, כמו גם חרקים וכדומה שאותם הם יכולים לצוד.