החורבן לא היה פעם, הוא יומיומי, גם היום

עצם השאלה על מה אנחנו מתאבלים, היא כבר ראויה לאבל בפני עצמו.

העצם הניתוק שלנו, עצם חוסר ההבנה גם בכבוד שמיים וגם בבן חורין האמיתי של כל אחד מאיתנו, הוא כבר ראוי לאבל בפני עצמו.

כאשר שלטונו של הקדוש ברוך הוא נמצא בעולם, כאשר שמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש יום יום ושעה שעה, כולנו מתנהגים אחרת, כולנו חושבים אחרת, וכולנו מתנהלים נכון וטוב יותר.

כאשר האור שם כבה, הוא כבה בעצם בכל העולם, והוא כבה בעיקר בלב שלנו.

אנחנו כבר לא אותם אנשים,

אנחנו כבר לא אותם אנשים מיושבים בדעתם,

אנחנו כבר לא אלה שיודעים באמת מה נכון לעשות ומה לא נכון לעשות, מה טוב ומה רע, הגבולות מיטשטשים לחלוטין.

החורבן הוא לא חורבן של אז, הוא חורבן יומיומי של כולנו, הוא החורבן שלנו בוקר, צהריים וערב, הוא החורבן שלנו על כך שאין לנו את הזכות להבין באמת מה נכון ומה לא נכון.

הוא החורבן שלנו על כך שאין לנו מספיק את היצרים הנכונים והטובים לפעול לפי מידות האמת, לפי הצדק והיושר, הוא החורבן האמיתי על כך שאנחנו בקושי יודעים להנחיל את מה שלמדנו ובעיקר את מה שלא למדנו לבנים שלנו, לדור ההמשך.

הכל נשאר שם, נחרב באותו בית גדול, בית המקדש.

הכל נחרב שם כאשר נסגרו לנו שערי הסנהדרין.

הכל נסגר שם כאשר כבר לא הגענו שלוש פעמים בשנה להתחזק מהכהנים הגדולים בשלושת הרגלים ולהבין מה הייעוד שלנו ולהבין מה מקור השפע.

"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז), זה החורבן שלנו.

הסתר הפנים, מה שנתן לנו לחשוב שכביכול אנחנו מנהלים את העולם ואנחנו אחראים על ההצלחה ועל הכישלון, זה רק חלק מהחורבן האמיתי שעליו אנחנו מתאבלים.