סיפורים בהמשכים

"נשמה טובה את", פרק י’ - דים סאם

בילדותה רצתה ילי לבנות ספינה כדי לשוט להוריה, אך לאמה המאמצת ברור שהם כבר לא בין החיים. פרק י' מתוך הספר "נשמה טובה את", המתפרסם באתר הידברות מידי שבוע

| ה' אב התשע"ט |
אא

הימים הראשונים באוניברסיטה היו מוזרים עבור ילי.

תנאי החיים השונים ככ מאלו שבפיליפינים בלבלו והרתיעו אותה.  דירת הסטודנטים בה שוכנה היתה נעימה ומרווחת. חברות הדירה היו ידידותיות ופתוחות, וילי שלא הורגלה בסגנון הישיר והזורם מיעטה לדבר והשתדלה להיות מרוחקת, נחמדה ואדיבה בו זמנית.

החיים החדשים היו זרים לה מאד והיא חשה בודדה.

השיעורים היו מאתגרים, ועל אף מאמציה הרבים והשקעתה הרבה בפיליפינים, התקשתה ילי בשפה.

"מכתב בשבילך, ילי" חייכה אליה קטי, שותפתה לדירה "איך הספיק כבר להגיע?"

ילי ערכה חישוב מהיר בראשה ומצאה שהמכתב ככל הנראה נשלח מיד לאחר שעזבה.

גל חום מילא את ליבה. מכתב מהבית.

היא קרעה את קצוות המעטפה בזהירות, בציפייה לקרוא מהר ככל האפשר את המכתב מאמה.

"ילי יקרה," כתבה פאולינה, אימה. "מה שלומך ?איך עברה עלייך הדרך הארוכה? ואיך הלימודים באוניברסיטה? מקווה שעשית את הדבר הנכון בכך שעזבת.

אני חושבת עלייך הרבה.

אצלי השתנו דברים רבים מאז הפעם האחרונה שבה דיברנו. את חסרה לי מאוד.

אני חושבת עלייך המון, השבוע נזכרתי בסיטואציה מעניינת שהתרחשה כשהיית קטנה.

את זוכרת את קרוליין ואחיה בני השכנים? זוכרת שהייתם הולכים בימי החופשה הארוכים לאזור מטעי הבננות והמנגו כדי לנסות לקטוף פירות? הייתם מבלים שעות ארוכות ברגליים יחפות ובפנים שזופות בין עצי המנגו ומטעי האבוקדו...

יום אחד, בהיותך כבת 8, חזרו קרוליין ואחיה מטיול הבוקר בלעדייך. נבהלתי מאוד, ושאלתי אותם לפשר היעלמך. הם גיחכו והסתודדו, ולאחר שכנועים רבים מצידי הסכימו לספר שאת עסוקה מאוד בפרויקט מיוחד שהבטחת לסיים עד תום החופשה הגדולה, ושהשבעת אותם לא לגלות מהו.

לאחר כמה שיטוטים וחיפושים עצבניים ולחוצים מצאתי אותך עומדת ליד החוף, נצרבת מחום השמש, והנמשים המיוחדים שלך, שכל יושבי האי היו נהנים לראותם, בהקו מאור השמש וריקדו על פנייך בנחישות. דמעות עקשניות הופיעו בזוויות העיניים וירדו לאיטן במורד הלחי הבהירה שלך.

"מה קרה, ילי, דבש?" התפלאתי בראותי אותך כך עומדת לבדך. בידייך היו קורות עץ ושתי רפסודות שמצאת על החוף.

"אני חייבת לבנות אונייה גדולה," התמוגגת אז בדמעותייך. ואני אספתי אותך אל בין זרועותיי.

"אני חייבת לבנות אונייה גדולה מאוד. שיכולה לשוט באוקיאנוס שעות ארוכות. אני רוצה להגיע להורים האמיתיים שלי. אני לא זוכרת אותם, אבל אני יודעת שאמא החזיקה לי את היד הכי חזק שיכלה במשך שעות ארוכות. אני זוכרת את הכאב הלופת   ביד, ואת הצעקות שלי: 'אמא, עזבי לי את היד! אני לא יכולה יותר, זה כואב! את רצה מהר מדי!' היד הייתה רטובה כל כך וחלקה, ואמא לא ויתרה. במשך שעות אחזה בידי בכוח, לבל איעלם מעיניה.

 זה כל מה שאני זוכרת מהצונאמי. את הלפיתה הכואבת הזו של היד. אני יודעת שאמא מחכה לי, ואני יודעת שהיא לא עזבה אותי מעולם. זו אני שניסיתי לשחרר את לפיתת ידה." הדמעות שטפו את פנייך היפות, ואני ניסיתי בעדינות להסביר לך.

"ילי יקרה שלי," כך לחשתי לתוך אוזנך. " אין סיכוי שהורייך שרדו בסופה הקשה. אילו היו חיים, היינו מאתרים אותם במוקדי האיתור שהקימה המדינה מיד לאחר הסופה הקשה ביותר ב-500 השנים האחרונות.

אנחנו כהורים בשבילך, ופרדליקו הוא אחיך. יש לך בית חם ואוהב, ואנחנו שמחים מאוד בזכות לגדל אותך."

בצר לך, מתוך הבנה אמיתית שאין סיכוי, זרקת את שתי הרפסודות אל הים בחבטה, הבטת במעגלי המים שנוצרו, ושאלת: "אז אין לי לאן לשוט? אין לי את מי לחפש?" עינייך הגדולות תלויות היו בעיניי, שואלות בתחינה.

"יקרה שלי," ניסיתי לרומם את רוחך, "בואי נלך הביתה לאכול. הכנתי היום דים סאם (בסינית מילולית: נגיעות קטנות בלב. ארוחה גדולה הכוללת מגוון מאכלים אסייתיים אופייניים) ואפיתי באו - הלחמניות המאודות שאת אוהבת כל כך במילוי שעועית מתוקה, וגם שונג פון (גלילי אורז מאודים ומטוגנים). בואי יקרה, נלך הביתה לאכול, ואחר כך נשחק כולנו גו."

זוכרת? היה זה בדיוק שבוע לאחר שאבא קנה בעיר הגדולה ציוד גו מסורתי אמיתי, הכולל לוח עץ מקאיה, אבני משחק עשויות צדפים וקערות עץ לאחסון האבנים.

וכשישבנו וצחקנו תוך כדי משחק מהיר ואבא ניצח כמו תמיד, פנייך התרפו מעט, ואני ידעתי שהצלחתי להקל עלייך אך מעט את הגעגוע הצורב, לפחות עד הפעם הבאה.

בכל פעם הצלחתי איכשהו להסיח את דעתך, ובאמת כמעט חדלת לשוחח עימי על הורייך שנספו בסופה הקשה, אך עמוק בתוכי אני יודעת שעד היום לא נפרדת מהם כראוי.

אני יודעת שעשינו כול שביכולתנו כדי שיהיה לך טוב, ובטוחה שגם את מודעת לכך. מקווה שניפגש בקרוב. מתגעגעת מאוד.

מחכה למכתב ממך. ספרי לנו כיצד עוברים עלייך הימים ואיך את מתקדמת בלימודייך.

אמא.

ילי סיימה לקרוא את המכתב ודמעות נקוו בעיניה. "גם היום, בדיוק כמו אז, בהיותי בת 8," חשבה לעצמה, "אני מחפשת. כל חיי אני מחפשת. לא קשורה. מרגישה תלושה. מבחינה הגיונית באמת אין דרך לשרוד סופה שכזו אלא בדרך נס, כפי שקרה עימי. אין סיכוי שהוריי חיים. עליי לפרוץ לעתיד בלי לשקוע בדמיונות שווא.

אני זוכרת במדויק את אותו היום שבו החלטתי לשוט באוקיאנוס הגדול ולחפש את הוריי. תמימות מתוקה כזו," חשבה לעצמה ילי באנחה וירדה לאולם ההרצאות C3 של האוניברסיטה, לשיעור תגבור באנגלית.

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.4 (13 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

יומן "שנה וברכותיה" לשנת תש"פ - הרבנית ימימה מזרחי

65לרכישה

מוצרים נוספים

ערכת חזרה ללימודים לבנות - חיים ולדר וילדות מספרות על עצמן

ערכת חזרה ללימודים לבנים - חיים ולדר וילדים מספרים על עצמם

ערכת חזרה ללימודים - מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל

ילדים מספרים על עצמם בקומיקס 3 - חיים ולדר

60 גיבורים - הרב יוסף ברוק

סדר הדורות הקצר - הרב שלמה בניזרי

לכל המוצרים