סיפורים קצרים
"אינך חייבת לי דבר. רק לאלוקים"
מה גורם לאישה ערבייה לספר לקולגה על יהדותה של מאושפזת "ערבייה"? סיפור שיותיר אתכם בפה פעור
- ענבל עידן
- ד' אב התשע"ט
(צילום: shutterstock)אני אחות באחד מבתי החולים בירושלים, כ-30 שנה. בחיי ליוויתי אינסוף סיפורים, יפים כקשים, סיפורים עם סוף טוב לצד טרגדיות מנפצות לב. ראיתי המון, תאמינו לי. אבל בכל פעם אני נפעמת מחדש. כמה גדול ד' וכמה טובים האנשים שקיימים כאן.
הכל התחיל מעוד יום מלא עשייה במחלקה. כאשר למחלקה הגיעה אישה ערבייה, עטויה בחיג'אב, מלווה בכל החמולה כמנהגם, הכל בה נראה בנאלי לאישה מוסלמית סטנדרטית. הם התמקמו בחדר שהוצע להם, וכשאני אומרת הם – אני מתכוונת לכל החמולה שליוותה אותה לכל אשר תפנה. היא שכבה שם במיטה, חיוורת וחולה, וכמעט אף אחד לא דיבר איתה. הם דיברו מעליה, או עליה. ושוב, זה מראה שיגרתי למדי. אמת, לא הצלחתי לשמוע ממנה דבר, וגם זה די אופייני, כי אצל המוסלמים האישה לא מדברת, הבעל מדבר אותה.
המשכתי בעבודתי ולא הקדשתי תשומת לב מיותרת לה ולסיפור האשפוז שלה. יום לאחר שהיא אושפזה, ניגשה אלי אחת עובדות הניקיון במחלקה, נור, ערבייה, נחמדה מאוד. תמיד היה בינינו קשר נעים ונחמד, אך לא מעבר. היא שאלה אותי אם אפשר לשוחח בחדר האחיות שבקומה. קבעתי איתה בשעת ההפסקה. האמת, לא הסתקרנתי. כאחות, מבוגרת יחסית ודתייה, לא אחת הייתי עדה לסיפורים ולשיתופים של קולגות. משהו בי כנראה משדר אמינות ובטחון. גם פה חשבתי שזה הקו שהולך להיות.
"את יודעת, הגברת שהגיעה אתמול מחדר 114 – יהודיה", אמרה לי נור בקול מהוסה. הסתכלתי עליה. לא הבנתי מאיפה ולמה היא מורידה לי את זה. "אני אומרת לך, כי את יכולה לעזור לה לצאת משם. את יודעת, יש לכם 'הידברות', 'יד לאחים', תפני אליהם". הייתי בשוק. ממתי ערבייה, נחמדה ככל שתהיה, אכפת לה מעוד יהודייה שבויה אצל חמולה מוסלמית? אלף שאלות רצו לי בראש. "ניקיתי אצלה בחדר, הוא ניגש אלי, ביקש שאשים עליה עין, הוא שאל מי תהיה בתורנות הלילה כדי שיוכל לפנות גם אליה. לא צריך לומר יותר מזה, אם 'שומרים' על אישה או מבקשים 'לשמור' עליה, זה קוד מוסכם ליהדותה", אמרה לי נאנחת.
הייתי הלומה. "איך אני יכולה לעזור לה?", אמרתי, מיואשת. נור לא ויתרה. "את יודעת מה האישה הזאת עוברת יום יום? אני שומעת את השיחות שלהם. אצלנו, בחברה המוסלמית, לצערי, לאישה אין כבוד. כבוד הוא רק לבעל. כולנו עוברות את זה, אבל אנחנו רגילות לכך. היא – לא מכירה את זה, היא לא נולדה לזה, היא יהודייה והיא סופגת יותר בגלל זה".
שתקתי. ההלם היה חזק ממני. הייתי צריכה לעכל כמה דברים הזויים יחד, אחת מהם היתה נור. הישרתי אליה מבט, זה הדבר היחיד שהצלחתי לעשות. נור החזירה לי מבט, ובתנועת יד שאלה "מה קורה?". "הזוי", זה מה שיצא לי מהפה. "הזוי, כן, זה הזוי שבחורות יהודיות מוכנות למכור את עצמן לעבדות כשבבית יש להן הכל. את לא יודעת כמה כאלו יש אצלנו בכפר ובשאר הכפרים מסביב". גיחכתי. "את הזויה, נור". "אני?!", שאלה בתמיהה, נפגעת. "את לא מאמינה לי?!". "לא, אני לא מצליחה להבין מה גורם לערביה כמוך, נחמדה ככל שתהיה, לספר לי את זה". "אהה, הבנתי. אספר לך.
"אני אחת מהעובדות הוותיקות כאן, ולא בכדי. אני עושה ככל יכולתי כדי לבצע את עבודתי על הצד הטוב ביותר. שהבוסית תהיה מרוצה, שהמשכורת תהיה טובה. המצב שלי בבית לא פשוט מהרבה בחינות, ואני חיבת להביא פרנסה ולא לאבד אותה. קשה מאוד לאישה מוסלמית למצוא עבודה שתיתן לה גב כלכלי, כך שהפחד לאבד אותה גובר על הכל.
עבדתי יום וליל, עושה תורנויות מסביב לשעון. לפני כשנתיים, בעודי מנקה את אחד החדרים, ניגש אלי זוג והתחילו לצעוק עלי, איפה הארנק של האישה. לא הבנתי כלום, לא הבנתי מה הם רוצים ממני. הם צעקו עלי ואימו עלי שאם לא אביא מיד את הארנק - הם מטפלים בי מול המשטרה. לא ידעתי מהיכן הם צצו לי. מעולם לא נטלתי דבר בזמן עבודתי, ההיפך, אך הם בשלהם. "את ניקית לנו את החדר, ובדיוק אז זה נעלם". בינתיים התחילו להתאסף המון. החוורתי, ניסיתי להסביר שוב ושוב, אך הם ממש לא היו מוכנים לשמוע, יתירה מכך, כולם התחילו "לעזור" להם לטפל בערביה הגנבת. הקללות רק הלכו והתגברו מכולם.
רגע לפני שהבוסית שלי הגיעה למהומה, נכנסה אישה אחת אל תוך ההמון, נעמדה לצדי ובקול תקיף אמרה: "איך אתם מאשימים כך בן אדם?! מה ההתנהגות הזו? אתם לא מתביישים? אפשר לבדוק כל דבר בצורה נעימה ואישית, למה ככה?". זה היה מדהים. היא דיברה בשקט יחסי, וכולם השתתקו, אולי המראה השברירי והחיוור שלה גרם לזה, אינני יודעת. היא הדפה את כולם, ובתקיפות הורתה להם ללכת. הכרתי אותה מאחד החדרים, מאושפזת תקופה ארוכה, חרדית, עם כיסוי ראש ולבוש ארוך, תמיד חייכה ואמרה לי תודה ובבקשה. תמיד בנעימות.
הבוסית שלי בדיוק הגיעה. היא תפסה בידי ואמרה לה: "תדעי שיש לך עובדת טובה, היא מקסימה, כל יום היא מנקה לי את החדר בכזו נחמדות". הודיתי לה בלב. אף על פי שידעתי כי לא אני לקחתי את הגזלה, לפחות יש צדיק אחד בסדום. זה חימם את הלב. גם הבוסית שלי נרגעה יותר אחרי הדברים. כמובן שנקראתי לשיחה עם הבוסית, וטענתי לחפותי. לא אוכל להגיד כי האמון היה מלא, כערבייה, הכל מתחיל ממינוס. אך עדיין, היא הקשיבה לי. פחדתי מאוד על הפרנסה שלי, ידעתי כי האצבע על ההדק קלה, בקלות היא יכלה לפטר אותי. פחדתי לבוא כך הביתה, גם כך המצב לא זוהר שם והבעל שלי לא פשוט בכלל, ללא פרנסה מצדו אני יכולה למות.
התפללתי לאלוקים שהצדק יראה אור. שעתיים אחר כך היא קראה לי למשרד שלה, ואמרה לי שהארנק נמצא באחד מחדרי הבדיקות שהם היו בהם בבוקר, שם כנראה שכחו אותו. וזהו. אף אחד לא בא להתנצל, לומר סליחה, כלום. מלבד אחת. האישה ההיא, החרדית, היא ארבה לי בפרוזדור, מחייכת אלי בחום. היא המיסה את כל המתח שהיה לי. פתאום ראיתי את העולם טוב יותר. ניגשתי אליה וסיפרתי לה את התוצאות ששמעתי, ואז התפרקתי, לידה. בכיתי את כל ההשפלה, הכאב, המתח, הפחד. היא ליטפה את גבי ונתנה לי את כל הרוך האנושי שיש.
כשנרגעתי, הודיתי לה מעומק הלב על שהיתה שם במעשה נאצל כל כך ולא פופולארי בכלל. שאלתי אותה איך אוכל לגמול לה, והיא ענתה לי במשפט שייחרט לי בנשמה לעד: "עשיתי את חובתי כאדם. אלוקים רוצה שנעשה את הנכון. אינך חייבת לי דבר, רק לאלוקים". הנהנתי בראשי, דמעות עלו בעיני לגודל האישה העוצמתית הזו. מאז לא ראיתי ולא שמעתי ממנה".
עיני מלאו דמעות. כאבתי את הכאב שלה, ההשפלה והצער.
נור המשיכה: "חלפו עוד מספר שנים. יום אחד יצאתי מפתח הבית שלי - אני גרה באיזור כפרי, בפרברי ירושלים. ראיתי למולי את אחת הנשים של הכפר. ידעתי שהיא יהודייה. היא עמדה בצורה מוזרה, מביטה בי במבט מוטרד. לאחר מספר שניות, היא ניגשה אלי וביקשה ברעד אם אפשר להתקשר מהנייד שלי, כי הטלפון שלה לא תקין והיא חייבת שיחה. נתתי לה. היא דיברה בעברית במהירות, בשברי מילים. הבנתי שהיא רוצה להימלט מהכפר. עשיתי עצמי כלא שומעת. היא החזירה לי את הטלפון ועטתה על עצמה פרצוף מחויך. באותו הרגע עלתה למולי הדמות של אותה חרדית בבית חולים, וקול גדול שאג לי את המשפט שאמרה לי: "עשיתי את חובתי כאדם, אלוקים רוצה שנעשה את הנכון. אינך חייבת לי דבר, רק לאלוקים". הבנתי שעכשיו הגיעה השעה להחזיר לה ולאלוקים. ידעתי מה הדבר הנכון שהוא רוצה שאעשה.
אם את חושבת שזה פשוט, את טועה. ידעתי שאם מישהו בכפר יגלה כי היה לי קשר, אפילו קטן, בשגגה, לסיפור הזה - דיני יחרץ באחת, באכזריות וללא רחמים, וגם הילדים שלי ישלמו את הדין. זו היתה מלחמת בזק. אבל הדמות שלה היתה שם, ממלאת אותי בנוכחותה. הייתי חיבת. הייתי חיבת לה. "אם את צריכה עזרה, אני כאן, זה בסדר, את יכולה לבטוח בי", הישרתי אליה מבט. העיניים שלה היו מלאות פחד. "מבטיחה לסייע לך ככל שאוכל". היא הודתה לי ומיהרה לשוב אל הבית, שלא יהיו שאלות. לא אפרט הרבה, אבל מאז נפגשנו כמה וכמה פעמים. הסתכנתי לא אחת בשבילה ולמענה. הטלפון שלי היה בן ברית נאמן לשיחות שלה עם גורמים שונים. שתקתי המון, לא שומעת, לא יודעת. מידע רגיש הסתובב בין אוזני ואני מידרתי הכל, שמרתי עליה כבבת עיני. מבצע החילוץ שלה היה הירואי במיוחד, לא כי הכפר עוין כל כך, כמו בגלל המורכבות שהיתה שם. היא ניסתה לברוח וזה נכשל, והשמירה עליה הודקה. הילדים הורחקו ממנה בחשש שהיא תברח יחד איתם. גיהינום זו מילה עדינה למה שהיא עברה.
בעבודה עשיתי בשבילה את השיחות, שליחויות, וגם שם זה היה בסיכון, כי הייתי מוקפת באנשים המגיעים מהעם שלנו, וכל דבר קטן שעלול להדליק חשד, לא יסתיים טוב, בלשון המעטה. הייתי צריכה להיות זהירה ולשמור על צעדי היטב. היא חולצה בשלום, היא והתינוק. ואז נשארו הילדים. אני הייתי אשת הקשר שלה איתם, באופן חד צדדי. לא העברתי מסרים, חלילה, אך עקבתי אחר הימצאותם, וזה היה מאוד, מאוד לא פשוט. לא אחת הייתי בסכנת חיים של ממש.
לאחר שהם חולצו והכל בא על מקומו בשלום, היא הודתה לי מעומק הלב. סיפרתי לה על אותה אישה שהיתה שם בזמן הקשה שלי, וחזרתי על המשפט שהיא אמרה לי. סגרתי מעגל".
לפתתי את הכיסא מרוב תדהמה. "חשוב לי להזהיר אותך שלא תצא מהפה שלך מילה, זה יסבך אותי ויעלה לי בחיי". התרתה בי.
"אל תדאגי, נור", הבטחתי. חיבקתי אותה. "את מדהימה, נור, כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא, ואת הצלת שבע נפשות. אני מתרגשת ממך כל כך".
נור רק תפסה לי ביד, ואמרה: "עשיתי את חובתי כאדם, אלוקים רוצה שנעשה את הנכון, אינך חייבת לי דבר, רק לאלוקים".
הנהנתי בראשי. הבנתי את המסר...
ומה קרה בסוף עם אותה אישה יהודייה שאושפזה במחלקה? ימים יגידו, נשאיר לפעם הבאה...