גם להיות שליח – וגם לראות שמצדקה תמיד מרוויחים

אני אברך המשתדל לתת את כל עתותי ללימוד התורה הקדושה. אני לומד שלושה סדרים, הווי אומר: מתשע בבוקר ועד עשר בלילה, עם הפסקות צהריים וערב. בורכתי במשפחה נהדרת, ובאישה שכל ששלי - שלה. יד ימיני. בזכותה אני פנוי לשבת וללמוד עם כמה שפחות דאגות. היא דוחפת אותי ועושה הכל כדי שאוכל לשבת וללמוד. אני אוהב את הלימוד, מרגיש שזה מעניק לי טעם לחיים. אין כמו המתיקות של התורה, גן עדן עלי אדמות, ולכן אני מעריך מאוד את המסירות של אשתי, יודע שזה לא מובן מאליו.

אף את רובו של העול הכספי היא לקחה. עדיין, הדאגה לכלכלת הבית הינה עלי, אך היא מספקת את הפרנסה העיקרית, וגם על זה אני חב לה. מעולם היא לא הגיעה עם דרישות, תמיד מסתפקת במועט, בשבילה "זה שבעלי לומד שווה את כל המתנות שבעולם". היא אלופה בלדעת איך לנצל דברים ולהוציא יש מאין. חוכמת נשים. היא משתדלת ממש להוציא אותי מכל מה שיכול להטריד את מנוחתי ונותנת לי מרחב ככל האפשר.

אני משתדל להשיב לה בכל הזדמנות, ולעזור היכן שאני יכול. אני יודע שזכיתי וזה המעט מהכרת הטוב.

דבר אחד עמד בנינו בכל הנוגע לכסף – מעשר כספים. היות שבורכנו במשפחה ברוכה, המשכורת של אשתי, על אף שלא היתה נמוכה, הספיקה בקושי להוצאות היומיומיות שלנו, ההוצאות הבסיסיות. אני לא מדבר על נוחיות וכל שכן לא על מותרות, הסתפקנו במועט ממש. בסוף כל חודש ישבתי עם מאזן כדי שלא נגרע לחובות וסחרחורות שסופן מי ישורנו. חיינו ממה שיש, וממה שאין – אין.  החיסכון היה בן לוויה תמידי אלינו.

לאור המצב, אני גרסתי כי אין באפשרותנו לתת מעשר. רשמתי את ההכנסות בפנקס על מנת שאם יבוא יום והקב"ה ירחיב לנו ואוכל לתת - אשלים כמה שאפשר את "החוב". מובן ששאלתי קודם לכן מורה הוראה שאמר לי את הדברים. אשתי, לעומתי, מיאנה לקבל זאת. היה לה חשוב מאוד שאתן מעשר. מבחינתה, אם נתאמץ מעבר - נקבל יותר. כך זה התנהל מספר שנים.

באחת התקופות שלנו נזקקנו לסכום גדול של כסף. לא היתה לי רזרבה שאוכל לקחת ממנה, זה אמר שעלי לקחת מפת הלחם שלנו ממש. הייתי אובד עצות ולא ממש ידעתי איך אני יוצא מזה. ישבתי עם אשתי ודנו בעניין, ואז היא אמרה לי: נתפלל לד' שכמו שעזר לנו עד עכשיו יעזור הלאה, ונבטיח לו שאם יתן לנו, ניתן מהסכום מעשר. חשבתי על כך ואמרתי - לו יהי, אין לי מה להפסיד, וכל שאקבל יהיה מתנת חינם. הסכמתי.

כמה שבועות אחר כך קבלנו מכתב מהביטוח לאומי על קצבה כלשהיא שרק עכשיו אושרה, ואנו מקבלים את הסכום רטרואקטיבית. היה מדובר בסכום גדול, שכיסה את החוב שלנו ויותר. התפעמנו מגודל הנס. זכרתי את שהבטחתי. היה לי סכום גדול שהיה עלי לתת כמעשר, והתלבטתי מה לעשות בו, אם לתת את כולו או לחלקו לכמה עניים, ארגונים, וכדומה.

דוד הוא אחד האברכים החשובים שבכולל, תורתו אומנתו, כפשוטו ממש. הוא יושב ולומד ללא הפוגה, אחד מבני עלייה. הוא בעל משפחה ברוכה, אשתו עקרת בית וכל פרנסתם הינה שמימית לחלוטין. לא אחת הייתי מסתכל עליו ושואב ממנו כוח. יש לו אמונה חזקה ותמימה, בטחון יצוק מפלדה. משהו שלא רואים היום כל כך. הוא תמיד מחייך, מבחינתו הכל טוב, הקב"ה ישלח לו את המגיע לו, בזמן המתאים ביותר. הוא מאמין בכך ממש, כל הבית שלו מתנהל כך. שלא תבינו לא נכון, אפס מרמור מצד האישה והילדים. להיפך, הלימוד שלו הוא האידיאל שלהם. החיוך שלהם זורח כמו ירח באמצע החודש. משהו מדהים.

בכל פעם הייתי מתבונן בו ונפעם. הייתי שואב ממנו כח וטללי אמונה. היו לי איתו לא מעט שיחות בעניין, ולא הייתי היחיד. הרבה שאלו, התייעצו, התווכחו... כיצד הוא מתמודד עם המצב שלו, והוא, ברוגע ובשלווה, היה מוכיח להם אחד לאחד איך הקב"ה שולח לו את המן שלו מידי יום ביומו. "אמונה זה כל הסיפור", הוא היה אומר. הוא היה השראה שחייבה אותנו.

תמיד תהינו לעצמינו איך זה יראה כאשר הוא יצטרך לחתן את הבנות שלו. היו לו חמש בנות ראשונות, אחר כך כבר שונתה המתכונת. היו גם אמירות ש"בוא נראה אותו כשיצטרך להתחייב, עכשיו זו לא חכמה...". ידענו כי הוא בורך בילדים מקסימים ובבנות טובות, שהיו להן כל המעלות, מלבד כסף... כאשר יצאה בתו לשידוכים, כולנו היינו במתח בשבילו. כאשר הודיע לנו שהיא סגרה שידוך, שאלנו כולנו "כמה התחייבת?". זו היתה השאלה הראשונה של כל מי ששמע את הבשורה. הוא לא ענה לנו, רק חייך.

כל תקופת האירוסים הוא המשיך ללמוד כאילו אין שום חוב שרובץ על צווארו. נדהמנו. הוא אמר כי הוא צריך להביא לה נדוניה, ואין לו מושג איך הוא הולך להביא לה. אנשים טובים עזרו להם עם ההנעלה והלבוש, וכל ההכנות נעשו בתרומתם של נדיבי העם. כל אחד ומה שיכל לתת. בתקופה האחרונה שמעתי ממנו כי אין לו עדיין מוצרי חשמל וריהוט כדי לקנות לביתו. שאלנו אותו מה הוא מתכונן לעשות, והוא אמר שהוא מתפלל ומקווה שד' יעזור לו.

כמידי יום, הלכתי אל הכולל, ורגע לפני שהחברותא שלי ואני צללנו לעומקה של סוגיה, צלצל הסלולארי של החברותא. אציין כי החברותא שלי עוסק בחצי מהיום בציינג', המרת כספים. תחת ידיו עוברים כספים רבים ובמזומן. לא אחת פונים אליו אברכים, ולא רק, כדי לבקש הלוואה, כך ששיחות כאלו לא חסרות, כל עוד לא התחלנו ללמוד. מרגע שמתחיל הלימוד - כל המכשירים כבויים. הוא יצא לכמה רגעים, וכאשר חזר סיפר לי, נפעם:

"דוד התקשר אלי בבוקר. אתה לא תאמין, הוא טען כי משהוא תרם לו את כל הנדוניה. כל מכשירי החשמל והרהיטים הכל, הכל. דבר אחד היה עליו לעשות – להזמין הובלה ולשלם אותה. העניין הוא שאפילו כסף להובלה אין לו. לכן הוא פנה אלי לבקש הלוואה. הסכמתי. אמרתי לו שאבוא אליו להביא לו את הכסף. הייתי חייב לראות במו עיני, זה היה נשמע לי טוב מכדי שיתרחש במציאות. תמיד זה הולך יפה בסיפורים, ועכשיו כך מול עיני. רציתי לראות כדי להאמין.

"הלכתי אליו. בחצר הבית חנתה משאית הובלות עם רהיטים ומוצרי חשמל מהשורה הראשונה. חדשים לגמרי! החברות היקרות ביותר עם כל התוספות, לוקסוס אמיתי. היו שם 40,000 ₪ בלי לדבר. נאלמתי. הבטתי עליו, הוא חייך והצביע בפשטות האופיינית לו כלפי מעלה. "רק ממנו", הוא אמר. הייתי סקרן לדעת איך זה קרה, ומאין הגיע אליו הנדיב הלז. הוא הבטיח לחזור אלי ולהגיד לי.

"כעת, הוא התקשר כדי לספר לי. מדובר על אדם בעל אמצעים, אמיד, שנקלע למצוקה כלשהיא. הוא נדר שאם יצא מהמצוקה הוא יעזור לאברך שתורתו אומנותו במשהו מסוים בו הוא יצטרך עזרה. אותו אדם גר בסמיכות אל דוד. יום אחד הוא הגיע בשעת חצות אל בית הכנסת כדי לומר תיקון שאחד מהרבנים יעץ לו לומר כדי לעזור לו לצאת מהמצוקה שלו. לאחר התיקון הוא הסתכל וראה את בית המדרש ריק – מלבד דוד. הוא התפעל מכך. תמיד ראה את דוד לומד, אך בשעה שכזו ובמסירות כזו, זה עשה לו משהו בלב.

"לאחר תקופה, כאשר יצא ממצוקתו, זכר את אשר הבטיח, וחשב על אברך לו יוכל לעזור. מיד עלתה לו בראש דמותו של דוד. הוא החליט לעזור לו. הוא סיפר זאת לאשתו, שאמרה לו כי הם אירסו כעת בת ויש שמועה בין השכנות שאין להם אפילו נדוניה לתת. הוא לא חשב פעמיים, פנה לדוד ואמר לו כי כל הנדוניה עליו. הוא הזמין לזוג את כל הציוד והריהוט, ואמר לו שאין דבר שמימי יותר מלעזור לאברך. הוא התפעל כל כך מדוד, שלקח זאת לזכות.

כאמור, לדוד נותר לשלם רק את ההובלה. נתתי לו את ההלוואה, ואמרתי לו שיחזיר לי מתי שיהיה לו נח".

הבטתי אליו. "כמה זה עלה?", שאלתי. "700 ₪", ענה לי.

באותו הרגע ידעתי מה אני צריך לעשות. בכיס שלי נחו 700 ₪, לא פחות ולא יותר, מעשרות, שהבטחתי לתרום.

הוצאת לו את זה מהכיס. "קח", אמרתי לו, "שילמתי לך את החוב של דוד. ותגיד לדוד שאני חייב לו תודה מיוחדת. את הנכס הרוחני שהוא העניק לי עכשיו שום כסף בעולם לא ייתן לי. האמונה, והראייה בחוש את יד ד' ללומדי התורה, אין, אין כמוה בעולם. זוהי זכות ואושר עילאי להרגיש זאת. שמחה עצומה להיות חלק מהמערך הזה לעזור ולתמוך בלומדי התורה. זוהי הזכות שלי".

אני מספר את הסיפור ומצטמרר כל פעם מחדש  איך הכל ב ד י ו ק, אבל בדיוק, מכוון משמיא.

לכל אחד ואחת הקב"ה זן ומפרנס ומתאים לו את מה שמגיע לו בדיוק. ראיתי במוחש איזו סיעתא דישמיא מיוחדת יש ללומדי התורה. אשרי מי שעמלו בתורה.

אישית – התרגשתי. זה חיזק אותי מאוד. גם להיות שליח, וגם לראות כי מצדקה תמיד מרוויחים.

אין מה לומר – אשתי תמיד צודקת...