איזו סיבה אומרת לנו לפעול הרגע?

כמה כעסנו כשהשכנה שפכה מים עכורים על הכביסה שלנו? רצינו ממש להתנפל עליה במילים ולומר לה: "התביישי!".

ברגע האחרון לא עשינו זאת, אבל הייתה לנו מלחמה גדולה באותו רגע עם היצר.

כמה רגזנו כשהילד של השכן רב עם הבן שלנו בבית הכנסת? הבן חזר הביתה עם חליפת שבת קרועה ובליטה במצח. התפתינו לצאת החוצה, לתפוס את הילד בצווארון חולצתו ולקרוע לו את החולצה. התפתינו לצעוק עליו קבל עם ועדה.

אולי לא עשינו זאת ברגע האחרון, אבל ממש ממש התאים לנו באותו רגע לנהוג כך...

כמה קשה לנו עם ההתנהגות של הבת הנשואה שלנו. היא מביאה את ילדיה לביתנו בלי לשאול קודם, כאילו אנחנו מובטלים, כאילו שאין בייביסיטר בעולם, כאילו שאנחנו שקופים, שאין לנו מילה. היא יוצאת לענייניה. בא לנו, כמו שאומרים, לקום ולצאת מהחור. לתפוס אותה ולגעור.

אבל אנחנו לא עושים זאת, נעצרים כך, ברגע האחרון. משהו מונע בעדנו מלקלקל את היחסים עם בתנו.

כמה פעמים בחיים היינו על הסף?

כמעט יצאנו מהבית כדי... כמעט התנפלנו בחמה שפוכה על... כמעט החלטנו ש...

ולא עשינו.

הדבר הזה שמונע בעדנו מלקיים את מה שממש מתחשק לנו, הוא היצר הטוב שלנו. היצר הזה, האומר: רגע! חכו! אל תמהרו!

להתנפל, לצעוק, לצווח, להילחם, להעליב ולפגוע תמיד אפשר. השאלה מה יוצא מהדבר.

אל תפעלו לפני שהפעלתם את הרדאר הזה, שבודק ובוחן ומודיע מה הולך לקרות לאחר מכן.

אז הרדאר הזה לוחש לנו שצריך להיזהר כי אחר כך מצטערים, שצריך להיזהר, כי אסור להעליב, שצריך להישמר, כי את הנעשה לא נוכל להשיב.

על פי רוב, אנחנו נשמעים ללחישה הפנימית הזו שאומרת לנו: די!

כשאנחנו חושבים על כך אחר כך, אנחנו מגלים שטוב שלא שמענו בקול החוש הספונטני, שאמר לנו לצאת כנגד האחר.

כי אולי היא שפכה את המים על הכביסה ללא כוונת זדון, ממש ללא כוונה? אולי הילד שלנו היה במלחמה עם הילד האחר, והאחר בכלל לא אשם שהחליפה נקרעה? אולי בתנו הרגישה שהיא חייבת לצאת, והרגישה עוד יותר שלא נוח לה לבקש, אחרי שביקשה כל כך הרבה פעמים?

יש כל כך הרבה סיבות מדוע לא למהר ולהפוך את העולם.

איזו סיבה אומרת לנו לפעול הרגע?

לא תמצאו.

אל תחמיצו את הסדנה "מנוחה, תצילי אותי!". חובה להורים שרוצים שיפורים מול הילדים ובכלל. לפרטים הקליקו כאן.