"אמרתי לאשתי שראש הישיבה אמר לשאול אם היא מרשה לי לאחר..."

בְּכָל פַּעַם כַּאֲשֶׁר הָיָה הַגָּאוֹן רַבִּי מֹשֶׁה שְׁמוּאֵל שַׁפִּירָא זצ"ל יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ, הָיָה מוֹדִיעַ לָרַבָּנִית לְאָן מוּעָדוֹת פָּנָיו. "רֶעבֶּעצְן", הָיָה אוֹמֵר לָהּ, "אֲנִי הוֹלֵךְ, אֶחֱזֹר בְּעוֹד מַחֲצִית הַשָּׁעָה..." תָּמִיד הָיָה אוֹמֵר לָהּ לְאָן הוּא יוֹצֵא וּלְכַמָּה זְמַן יִתְעַכֵּב. לֹא פַּעַם וְלֹא פַּעֲמַיִם שָׁמְעוּ אוֹתוֹ תַּלְמִידָיו אוֹמֵר לָרַבָּנִית: "רֶעבֶּעצְן, אֲנִי הוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל מַעֲרִיב, וּמִיָּד אַחֲרֵי מַעֲרִיב אֲנִי חוֹזֵר..."

פַּעַם שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו: "יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, הַאִם גַּם כַּאֲשֶׁר יוֹצְאִים לִתְפִלַּת מַעֲרִיב בַּיְשִׁיבָה צְרִיכִים לוֹמַר לְאָן הוֹלְכִים?!".

חִיֵּךְ רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה וְאָמַר: "כַּאֲשֶׁר יוֹצְאִים הַחוּצָה צְרִיכִים לְהַגִּיד לֹא רַק לְאָן הוֹלְכִים, אֶלָּא מָתַי חוֹזְרִים... וּבֶאֱמֶת לַחֲזֹר בַּזְּמַן שֶׁאוֹמְרִים...".

הָיָה זֶה בְּאַחַת הַפְּעָמִים שֶׁבָּהֶן שָׁהָה בִּבְנֵי בְּרַק. לִקְרַאת עֶרֶב הִתְכּוֹנֵן לָשׁוּב לִבְאֵר יַעֲקֹב. אֶחָד מִבּוֹגְרֵי הַיְשִׁיבָה, שֶׁהָיָה בַּעַל רֶכֶב, קָפַץ עַל הַהִזְדַּמְּנוּת, וְהִצִּיעַ לוֹ לְהַחֲזִירוֹ לִבְאֵר יַעֲקֹב. לֹא בְּכָל יוֹם נוֹפֶלֶת בְּחֶלְקוֹ הִזְדַּמְּנוּת שֶׁכָּזוֹ, לְהַסִּיעַ בְּרִכְבּוֹ אֶת גְּדוֹל הַדּוֹר וּלְהַחֲזִירוֹ לְבֵיתוֹ.

רַבִּי מֹשֶׁה שְׁמוּאֵל כְּבָר נִכְנַס אֶל הָרֶכֶב, וְהַנֶּהָג הֵחֵל לְהַתְנִיעַ אֶת הַמְּכוֹנִית, כַּאֲשֶׁר לְפֶתַע, לְלֹא כָּל הוֹדָעָה, בִּקֵּשׁ רַבִּי מֹשֶׁה שְׁמוּאֵל לַעֲצֹר אֶת הָרֶכֶב. "הַאִם אָמַרְתָּ לְרַעֲיָתְךָ שֶׁתְּאַחֵר לָשׁוּב הַבַּיְתָה?", שָׁאַל אֶת תַּלְמִידוֹ שֶׁיָּשַׁב לְיַד הַהֶגֶה, "כְּלוּם בִּקַּשְׁתָּ אֶת רְשׁוּתָהּ?".

הַתַּלְמִיד הֵשִׁיב בִּשְׁלִילָה. אָמְנָם לֹא הוֹדִיעַ בְּבֵיתוֹ שֶׁיְּאַחֵר, אֲבָל רַעֲיָתוֹ בְּוַדַּאי תִּשְׂמַח כַּאֲשֶׁר תִּשְׁמַע אֶת סִבַּת הָאִחוּר... אוּלָם הָרַב עוֹמֵד בְּסֵרוּבוֹ בְּכָל תֹּקֶף. "עָלֶיךָ לְהוֹדִיעַ לְרַעֲיָתְךָ עַל כָּל עִכּוּב, תְּהֵא הַסִּבָּה אֲשֶׁר תְּהֵא", אָמַר בְּכָל הָרְצִינוּת, וְלֹא הִסְכִּים לְהַמְשִׁיךְ בַּנְּסִיעָה עַד שֶׁיְּסֻדַּר הָעִנְיָן. וְאָכֵן, כַּאֲשֶׁר הִגִּיעוּ סָמוּךְ לְטֶלֶפוֹן צִבּוּרִי (סִפּוּר זֶה הִתְרַחֵשׁ בַּשָּׁנִים שֶׁבָּהֶן הַטֶלֶפוֹנִים הַנַּיָּדִים עֲדַיִן לֹא פָּרְצוּ אֶל הַשּׁוּק וְלֹא הָיוּ נַחֲלַת הַכְּלָל), בִּקֵּשׁ מֵהָאַבְרֵךְ לָגֶשֶׁת וּלְהִתְקַשֵּׁר לְבֵיתוֹ לְהוֹדִיעַ עַל הָעִכּוּב.

רַק כַּאֲשֶׁר חָזַר הָאַבְרֵךְ הַנֶּהָג, וְכֻלּוֹ מְחַיֵּךְ וּמְרֻצֶּה – הִסְכִּים לְהַמְשִׁיךְ לִנְסֹעַ אִתּוֹ לִבְאֵר יַעֲקֹב.

"מַדּוּעַ אַתָּה מְחַיֵּךְ כָּל כָּךְ?", שָׁאַל אוֹתוֹ בָּחוּר שֶׁנִּלְוָה לְרַבֵּנוּ, וְהָאַבְרֵךְ הֵשִׁיב: "אִשְׁתִּי כְּלָל לֹא הֵבִינָה אֶת פֵּשֶׁר שְׁאֵלָתִי... אָמַרְתִּי לָהּ שֶׁרֹאשׁ הַיְשִׁיבָה, רַבִּי מֹשֶׁה שְׁמוּאֵל שַׁפִּירָא, אָמַר לִי לִשְׁאֹל אוֹתָהּ אִם הִיא מַרְשָׁה לִי לְאַחֵר בְּכַמָּה דַּקּוֹת, וְהִיא הִסְכִּימָה...".

מתוך הספר "גדולי ישראל בביתם", מאת פנחס גאוליוב.