סיון רהב מאיר: הסיבות שלנו לשמוח

שלוש סיבות ששמחנו בגללן ביום ירושלים:

קודם כל, אנחנו לא חוגגים רק את שחרורה של ירושלים. אנחנו חוגגים גם את הצלתה של תל אביב. מי שהיה כאן בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים – יודע לספר. כל קיומה של ישראל הצעירה היה בסכנה ב-1967. מדינתנו בת ה-19 גם ניצלה, גם גדלה פי כמה, וגם חזרה לחבלי ארץ תנ"כיים.

שנית, בגלל התגשמות החלום. אלי ויזל, חתן פרס נובל, אמר פעם שירושלים מחברת בין איש לרעהו באופן שקשה להסביר. כשיהודי מבקר בה בפעם הראשונה, הוא אמר, זוהי אינה הפעם הראשונה. הוא שב הביתה. חברה שלי, עולה מאתיופיה, סיפרה לי לפני שנים איך בכל פעם שהיא והאחים שלה ראו בילדותם באדיס-אבבה חסידה עפה בשמיים, הם נהגו לצעוק לה: "חסידה, חסידה, מה שלום ירושלים?". נתן שרנסקי סיפר פעם איך כשהואשם יחד עם חבריו בבגידה ב"אמא רוסיה", הם התבקשו על ידי בית המשפט לסכם את טיעוניהם. שרנסקי אמר אז: "לבית המשפט הזה אין לי מה לומר, אבל לעם ישראל ולאשתי אני אומר: לשנה הבאה בירושלים". אנחנו חיים בתוך נבואה בת אלפיים שנה, שמתגשמת.

ושלישית, וחשוב מכל: אנחנו שמחים היום בגלל גודל האתגר העכשווי. בגלל הצ'אנס האדיר שקיבלנו דווקא בדור שלנו. זכינו בפיס, ועכשיו, מה עושים עם האוצר? המשימה שלנו היא להפוך את כל האנרגיה הזו, את כל השבועות והכמיהות והתפילות בנות אלפי השנים – לתכל'ס. שירושלים של מעלה וירושלים של מטה יתחברו. שהמקום הזה אכן יבשר על תרבות אלטרנטיבית לעולם כולו. אנחנו בדרך. חנה זמר, עורכת העיתון "דבר", כתבה בעיתון אחרי כניסת הצנחנים אל הכותל: "בא לציון גואל. אלפיים שנה, שמונים דורות, פנו יהודים למזרח – שחרית, מנחה וערבית. אלפי שנים לא טשטשו את הזיכרון הלאומי, שיהודי נולד איתו כמו שהוא נולד עם רמ"ח איבריו. כל הפסוקים קמים כעת לתחייה לנגד עינינו".

בעיתון כבר לא כותבים ככה היום, אבל בכל זאת, אסור לשכוח: הסבים של הסבים של כולנו לא דמיינו שיזכו לשלם ארנונה בירושלים, לעמוד בה בפקקים וגם לריב ולהתווכח על אופייה. אנחנו זכינו.

למען עתיד ילדינו

הרציתי השבוע בפני פורום של בוגרי יחידת 8200. דיברנו המון על פוליטיקה, ניו-מדיה, תקשורת ועוד. בשלב השאלות, מישהו שאל אותי מה החלום שלי. ציטטתי את מה ששמעתי פעם מאדם חכם, שאמר שיש לו שאיפות מקצועיות רבות, אבל הוא קודם כל רוצה להיות אבא יותר טוב, בעל יותר טוב, בן יותר טוב ונכד יותר טוב. אדם יכול להשאיר אחריו המון, אבל מפעל חייו אינו רק התארים שלמד או העבודה שבה עבד – אלא משפחתו הרחבה והמצומצמת.
ערב ראש חודש סיון, ימים ספורים לפני חג מתן תורה, הוא היום שבו נהוג להתפלל על כך. ישנו מנהג לומר תפילה מיוחדת שכתב השל"ה, הרב ישעיהו הלוי הורוביץ, על חינוך הילדים. הנה רק כמה בקשות מתוך התפילה הזו, שאימהות ואבות ביקשו דור אחרי דור, עד אלינו: "שֶׁנִּהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֶצָאֵי כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תּוֹרָתֶךָ... וְתֵן לָהֶם בְּרִיאוּת וְכָבוֹד וְכֹחַ, וְתֵן לָהֶם קוֹמָה וְיֹפִי וְחֵן וָחֶסֶד, וְיִהְיֶה אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, וְיַעַבְדוּךָ בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה... אַךְ שָׁלוֹם וֶאֱמֶת וְטוֹב וְיָשָׁר בְּעֵינֵי אֱלֹקִים וּבְעֵינֵי אָדָם".
אמן. אבותינו שורשים, ואנחנו הפרחים.

על סמיון ועל ציפורה

המדור הכי חשוב בעיתון בתקופת בחירות הוא מדור מודעות האבל. לשם אני אישית בורחת כשאין לי כוח למהומה התורנית. הנה מה שהופיע שם באחד הימים השבוע:

סמיון רוזנפלד בן ה-96 הוא הניצול האחרון ממחנה ההשמדה סוביבור. הסרט "הבריחה מסוביבור" מבוסס על סיפורו הבלתי נתפס: במחנה שבו הושמדו יותר מ-150,000 יהודים, הוא וחבריו הצליחו להרוג 11 אנשי אס.אס ולהימלט. רוב המורדים נתפסו ונרצחו. סמיון שרד, עד אתמול. ראש מועצת נחל שורק, אלי אסקוזידו, סיפר לי שבכל בוקר הוא עבר בבית האבות הסיעודי במועצה, כי אחרי ברכת "בוקר טוב" מסמיון – כל היום שלך מקבל פרופורציות. כעת, השורד האחרון מסוביבור נפטר.

ציפורה פרידמן בן שלום, שנפטרה הלילה בגיל 93, הייתה הבת של האדמו"ר מויז'ניץ, ה"אמרי חיים". היא ובעלה עלו ארצה והקימו את קיבוץ רשפים בעמק בית שאן, במסגרת תנועת השומר הצעיר. שניהם שימשו כמזכירי הקיבוץ. אחרי שנים של נתק, היא חזרה לסעוד את אביה החולה – והקשר התחדש. משפחתה עברה לקיבוץ הדתי סעד. חוטים עדינים נטוו בין התנועה הקיבוצית לתנועה החסידית. אלפים זכו ללמוד מהמורה ציפורה – הסנדלרית של הקיבוץ – את סיפורי עגנון לאורך השנים, בתמהיל מיוחד של ישן וחדש, בין העיירה היהודית ליישוב העברי.

אחרי כמעט מאה שנים סוערות, בחייהם האישיים ובחיינו הלאומיים, שניהם ייטמנו היום באדמת ארץ ישראל. לזכרם.

אתה פלא

רס"ן אור סהר הוא מ"פ טירונים בחיל התותחנים. זה מה שכתב לחיילים שלו הבוקר, ושלח גם אלי:

"השבוע קוראים את הפרשה הארוכה ביותר בתורה. מתוארת בה חנוכת המזבח, עם אותו תיאור בדיוק שבו כל שבט מביא מתנות, בדפוס זהה שחוזר על עצמו, 12 פעמים. שוב ושוב ושוב. הסיבה ברורה: אמנם קיים דמיון רב בדפוס הפעולה, אבל כל שבט הוא ייחודי, והמתנה שהוא מביא, על אף הדמיון, שונה במהותה מהשבטים האחרים. כל אחד הוא פלא. פלא גדול. מדהים שהפרשה הארוכה ביותר בתורה לא מתארכת בגלל עלילה, אלא בגלל תשומת לב לבני אדם, בגלל הרצון לתת מקום ונוכחות לכל אחד.
זה נכון בכל צמתי החיים שלנו, ובימים אלה זה פוגש אותי גם בצבא, כשכולם נמצאים עם אותם מדים ואותו הנשק, ובכל זאת צריך למצוא את הייחוד של כל חייל וחייל ולהתייחס אליו כ'עולם ומלואו', לזכור את נשמתו, לזכור שיש מאחוריו הורים וחברים וחיים שלמים.
הדברים מוקדשים לזכרה של נחמה ריבלין, שעל אף מעמדה כ'אשת הנשיא', ידעה להסתכל על הסביבה בגובה העיניים ולראות את הפלא שבכל אדם ואדם".

אתה הכותרת הראשית

בתיכון "קוגל" בחולון ביקשו השבוע שאדבר על מגילת רות, ומה המסר שלה. חיפשתי תשובות, וראיתי שד"ר יעל ציגלר מציעה הסבר שמתאים מאוד לימי הבחירות האלה: במגילת רות אין לכאורה כותרות ראשיות, רק מעשים פשוטים וקטנים של יום יום. רות גומלת חסד עם נעמי חמותה, ואיש לא יודע על זה בזמן אמת. בועז מתנהג באדיבות ובנדיבות עם רות, ואף אחד לא נותן לו פרס. לאט לאט רוקמים רות ובועז משפחה חדשה, שמבוססת על מידות טובות, אמון ודאגה לזולת. מהרגעים הקטנים האלה צומחת שושלת חדשה, וכך, מאוסף מעשים טובים ולא "דרמטיים", קורה הדבר הכי דרמטי: דוד המלך נולד.
המגילה מרגילה אותנו להסתכלות עמוקה יותר על המציאות, עם תשומת לב לפרטים שהם לכאורה שוליים ובסוף נכנסים אל עולם הנצח. למי אכפת מאיזו נערה זרה שמלקטת אוכל? מה כבר החשיבות של אלמנה מבוגרת? גם היום אפשר לשאול: למה זה חשוב אם עשינו עוד מעשה טוב קטן בסתר, למי בכלל אכפת מעוד מצווה או חיוך או עזרה, מה זה כבר משנה? מגילת רות מלמדת אותנו שאלה הם הדברים החשובים ביותר.