סיון רהב מאיר: גיוס חרדים לא מעניין את ליברמן

1. נתחיל בטעות שלי: 15 שעות של שידור חי שידרתי בליל הבחירות האחרונות. באף אחת מ־900 הדקות האלה לא העליתי על דעתי אפשרות שיקרה מה שקרה השבוע. תחילה גנץ נשא נאום ניצחון נלהב שהפך נלעג, אחר כך נתניהו נשא נאום ניצחון נלהב משלו, והיה ברור לכולם שהוא יכול להרכיב ממשלה תוך שעתיים, אבל זה ייקח עוד קצת זמן.

אם מישהו היה אומר אז שליברמן יטריף את המערכת עד לרגע שאחרי האחרון, ואז נתניהו יצביע בעד בחירות נוספות יחד עם המפלגות הערביות, היינו מנתקים לו את המיקרופון ושולחים אותו הביתה לישון.

2. האיש שטראמפ מעריץ, שפוטין מסתודד איתו, שהפך לשמה הנרדף של ישראל בעולם, הושפל השבוע. מזמן לא הושפל ככה. בואי, שרהל'ה, הולכים לעוד בחירות. הסכנה המרכזית מבחינת נתניהו היא שאנשים רבים מדי כבר דמיינו את משרד ראש הממשלה בלעדיו. מה שהיה בלתי נתפס עד לא מזמן, הפך פתאום לאופציה - אולי בני גנץ, אולי גדעון סער, אולי ישראל כץ. עד היום איש לא באמת חשב על כך ברצינות. השבוע זה הונח לראשונה על השולחן. כמעט הגענו לרגע שבו נשיא המדינה מטיל את התפקיד על מישהו אחר. זה היה קרוב.

3. אם משהו טוב יכול לצאת מהטירוף הזה, זו התגבשות לגושים. סוף־סוף להידמות קצת לאמריקה: דמוקרטים, רפובליקאים, עם גוש חרדי וגוש ערבי מאוחדים לצידם. זנדברג כבר אמרה שהיא רוצה שמרצ תתאחד עם העבודה. גבאי כבר אמר שכדאי לעבודה ללכת עם כחול לבן. במפלגות הערביות שוקלים להתאחד, והלוואי שגם בש"ס ויהדות התורה.

בנט לא ירוץ שוב לבד, ויש לקוות שגם פייגלין, שאולי גובר אפילו על ליברמן בתעופה העצמית שלו, לא יעשה זאת שוב. תתאחדו, לא כל כך אכפת לנו איך, העיקר להדביק את הרסיסים האלה ביחד. העיקר שבפעם הבאה לא נצטרך להתעסק במי פגוע ומי נעלב, אלא במהות. אחרי שתי מערכות בחירות כאלה מגיעה לנו תנועת מטוטלת לצד השני: יציבות, משילות, ביצועים. יש כל כך הרבה מה לעשות.

ואולי, באופן סמלי, ייעשה כאן צדק וזה שסירב לכל שיתוף פעולה פרקטי - ימצא עצמו באמת לבד, מחוץ לכנסת.

4. גיוס חרדים לא מעניין את ליברמן. זה טיקט להבאת מצביעים. ליוויתי את הישיבות הרגישות בכנסת בנושא בעבר. איילת שקד הייתה שם והתנהלה בתבונה בין צה"ל לבין החרדים. בוגי יעלון היה שם ותרם כרמטכ"ל לשעבר נוסחאות חכמות. ליברמן לא היה שם. שלושה כשלים לפחות יש בדיון הציבורי בנושא. הראשון הוא פשוט: תהליך חברתי לא מקדמים על ידי חקיקה וכפייה, אפילו להפך. אלפי חרדים התגייסו בשנים האחרונות, אף אחד מהם לא עשה זאת בגלל הפופוליזם של ליברמן ושל לפיד, אלא בגלל אנשים חכמים ורגישים בעולם התורה ובעולם הצבא. פוליטיקאים, אל תפריעו. לא כל שכן שופטים.

ליברמן (צילום: פלאש 90)

שנית, דווקא בעידן שבו האבטלה בצה"ל כבר לא סמויה כל כך ותקציבו כה עצום, נשמעים קולות ליותר התייעלות, לצבא יותר רזה ויותר חכם, להעלאת שכרם של הקרבִיים על חשבון אינספור ג'ובים מיותרים. יותר ויותר גורמים, גם במערכת הפוליטית, כבר מדברים בקול רם על סוג של צבא מקצועי, ולא על גיוס עוד ועוד אוכלוסיות רק לשם גיוסן.

שלישית, הסיפור אינו חוק כזה או אחר, אלא בג"ץ. בית המשפט העליון הפריע להליך הקיים ופסל במפתיע את החוק המצוין הקודם. זוהי עוד דוגמה לכך שאקטיביזם שיפוטי הוא־הוא השאלה שעליה צריך ללכת לבחירות, ולא על שום דבר אחר. הרי מה שלא נחוקק – ממסתננים דרך הריסת בתי מחבלים - בג"ץ יוכל לפסול בסוף, במצב הנוכחי.

5. ועכשיו לחיים עצמם. עם כל הכבוד ל־120 ח"כים, יש תשעה מיליון אזרחים בחוץ. בדיוק השבוע שמעתי על כל כך הרבה יוזמות חיוביות בשטח, שונות לגמרי מהרוח שנשבה השבוע במשכן הכנסת.

קרן חמיאל מהמועצה האזורית נחל שורק כתבה לי מה עובר עליהם מאז השריפה. כל השבוע עזרו במועצה לתושבי המושב מבוא מודיעים שביתם נשרף. בנחל שורק גרים מפונים רבים מגוש קטיף. 14 שנים אחרי שביתם פונה ונהרס, הם מצאו עצמם עוזרים במסירות לאנשים שביתם נשרף: מבשלים, עושים בייביסיטר, ממיינים בגדים, מסיעים, מנהלים חמ"ל שלם של חסד.

ממש במקביל סיפר לי אשר כץ על פרויקט חדש: גרעיני חיילים, לחיזוק ההתיישבות בנגב ובגליל. זה התחיל בקיבוץ כרם שלום, לשם חיילים מגיעים בחופשות שלהם מהצבא כדי לחזק את המקום, והתפתח לחמישה גרעינים נוספים - עין השלושה, כיסופים, צוחר, מנרה וערד. המטרה היא שהצעירים ימשיכו לגור במקום גם אחרי השירות, אבל כבר עכשיו נוכחותם משמעותית.

ובערד - הוקמה קבוצת "הנוטריונים". אחרי שגנבו לתושב העיר עומר מרציאנו את הג'יפ, הוא יזם קבוצת שומרים שתסתובב בערד בלילות. הוא לא ידע שהנוטריונים ישיגו גם מטרה נוספת - אחדות בין הקהילות בערד. חסידי גור מתנדבים בקבוצה יחד עם חילונים, והקשר שנוצר בשמירה בשעות הקטנות של הלילה מפוגג הרבה סטיגמות ופחדים.

אלה רק שלוש דוגמאות קטנות־גדולות שלא עלו לכותרות, אבל הן מזכירות שהמגמות בחברה האזרחית אינן דומות, ואולי אפילו הפוכות, ממה שראינו השבוע בפוליטיקה.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".