קצת שכחנו את הניסים שהיו לנו לפני כיפת ברזל

בשלהי יום שלישי, החלטתי לצאת לביקור במקום נפילת הרקטה ברחוב יהודה המכבי, מקום בו לדאבון לב נקטף הקדוש רבי פנחס פשוזמן בדמי ימיו.

הרכבתי את משקפי השמש ומיהרתי אל המקום ההומה אדם, אנשים הסוקרים את המקום על כל נזקיו. תחילה, כשהגעתי למקום, נחרדתי מעוצמת הפגיעה. רעדתי מעצם המחשבה על האסון שקרה ויותר מכל לא האמנתי למראה הרחוב ולנזקיו הרבים .

רכבים שחלפו נעצרו בהביטם על המתרחש, אנשים השיחו והביטו על מעקה הרחוב המחורר, על העמוד בו ניצב שלט עם שם הרחוב, על זגוגיות החלון שנופצו, שלבי התריסים שנסוגו אחור, שלטי חוצות מחוררים, אבנים שהתפוררו משל היו שק חול שנשפך, ועוד כהנה וכהנה.

חזרתי לביתי מלאת מחשבות ואפופת חרדה מהנזק העצום שנגרם כתוצאה מפגיעת הרקטה.

כשהשמש חזרה שוב להסתתר בין העננים החלטתי לצאת מענני המחשבות, להרכיב את משקפי הראייה שזגוגיותיהן שקופות, ויצאתי שוב אל מקום הנפילה. כשהגעתי למקום ראיתי את נסי ה', את אהבתו הגדולה, את העוצמה של רקטה אחת מתוך מאות שנשלחו כלפינו - אך בחסדי שמיים לא היו נפגעים, את העובדה שאנחנו מעטים שנלחמנו מול רבים, וה' נלחם לנו.

בעבר, לפני שהייתה כיפת ברזל, כל הנפילות היו בשטחים פתוחים, משל בין בניין לבניין יש ים או פארק רחב ידיים.

ואז... הגיע כיפת ברזל שיירטה את כל הטילים. תחילה עוד זכרנו את הניסים הרבים טרם בואה, אך אט אט, עם הזמן, התחלנו לבטוח בה יותר ויותר ולהרגיש מרגוע. משכך, אבא שבשמיים, שאוהב אותנו ורוצה שנמשיך להביט אליו ולהרגיש את חסדיו ורחמיו, גילה לנו שהנה - האויבים ימ"ש גילו דרך לעקוף את יכולותיה של כיפת הברזל, ושלחו עשרות רקטות בו זמנית אל עבר יישובי הדרום. עירנו אשדוד ניצלה מרובן ככולן, פרט לאחת שדי לנו בחריטת רשמיה בכדי שנחזור שוב ונראה בעניים שקופות את אהבת ה' את רחמיו וחסדיו הגדולים עלינו.