בואו ניתן להם להיות עוד קצת ילדים

פעם זה היה טרנזיסטור. היום המכשירים הם אחרים.

הטרנזיסטור לא היה נשמע ברור. היינו צריכים לסובב את הגלגלת עם האצבע, היה נדמה לנו שהנה זה מצליח ו...לא! שוב חזר לטרטר.

והיינו יושבים לידו ומאזינים בדממה לקול הקריין. היה לנו כבוד כזה לטרנזיסטור הזה. לא היה בית שלא עמד שם מכשיר כזה על השולחן. מכשיר אחד. ואיש לא היה רב עליו, ולא רב אודותיו, על השאלה איזו תכנית לשמוע בו, כי הייתה רק אפשרות אחת. תכנית אחת בלבד.

אבא ואימא הקשיבו לקריין. הילדים הקשיבו לחתול הג'ינג'י של אותם הימים (לא זה מהספר "רוני סיפורוני" של מנוחה פוקס...). החדשות היו רחוקות מאתנו, כרחוק מזרח ממערב. כילדים.

היום, הכול נגיש כל כך.

כל תינוק יודע מה קרה בג'נין. מכל עכבר עושים פיל, מכל מכה קלה עושים מכת חשמל, ומכל לטיפה אהבת נפש. ומכיוון שהכול כה נגיש ופשוט, הילדים יודעים הכול.

כשיודעים הכול, לא פלא שפוחדים. איך לא יפחדו אם כל קללה נהפכת לשאגה, אם כל דפיקה על הדלת הופכת לפריצה?

הלב כל הזמן מכה. אולי יבוא גנב? אולי שודד? אולי ייכנס מחבל לבית? ואולי יבוא איש זר?

נכון, הכול עלול לקרות. אבל כשדברים מונחים כל הזמן על השולחן. כששומעים כל העת על פורענויות שבאות, אין זמן למשחקי ילדות, אין פנאי למחשבות תמימות, אין רגע דל לנשום, לצחוק ולהתרגש.

כשהעולם פרוץ כמו ספר פתוח, המילים נדחקות החוצה. נשארות רק תמונות נוראות ומפחידות.

הבית שלנו ברשותנו. אנחנו נחליט אם נכניס לשם את הרוחות הרעות. אנחנו נחליט אם להביא לשם את מקור החדשות, אם לספר בקול תרועה על כל תאונה ולהראות אחד לשני איך היא קרתה, אם לגלות את כל פרטי המעשה של אותו רצח נתעב שארע, אם לשתף את כולם בסיפור הזוועה שקיבל תהודה.

אנחנו נחליט.

הילדים שלנו יכולים לשמוע הכול גם בחוץ, אבל אם החדשות ייכנסו לביתנו, זה רק בידינו.

בואו נשמור על הילדות של ילדינו. ניתן להם לגדול באושר, נאפשר להם להישאר מחוץ לתחום, כאשר לא כדאי שיעברו את הגדר. נאפשר להם לשמור על תמימותם לעוד מעט זמן, מבלי להיכנס לרפש של החיים האמתיים.

נדאג להם שיישארו ילדים עוד קצת, עוד מעט, כל עוד השליטה בידינו. כי יהיה להם מספיק זמן גם כך להכיר את הצדדים האפלים שבחיינו.

אל תחמיצו את הסדנה "מנוחה, תצילי אותי!". חובה להורים שרוצים שיפורים מול הילדים ובכלל. לפרטים הקליקו כאן.