איה קרמרמן

ממה איה מתרגשת, ומה גורם לה לבכות? ראיון מרתק עם איה קרמרמן

"למערכת החינוך יש חלק בניכור שיש לילדים כלפי היהדות", אומרת איה קרמרמן. "רצו ליצור יהודי חדש. אבל כיום ילדיי נראים כמו יהודים – עם פיאות, ציציות, ובעתיד עם זקנים"

| כ"ד ניסן התשע"ט |
איה קרמרמן (צילום: יעל אילן)
אא

"אני לא שפית, ואני לא מתיימרת להיות", אומרת איה קרמרמן, שבאחרונה הוציאה ספר מתכונים חדש "מתרגשת", שבו בפשטות ובענווה היא מניחה את ההצעות שלה לאוכל מזין, "בלי צִלחוּת, בלי פִנפוּן, בלי יומרות", כדבריה. כשאני שואלת את איה אם לא הגזמנו עם ההתעסקות בקולינאריה, בבישולים, ובגדול בתאוות האכילה, היא מדייקת: "הספר שלי הוא חזרה למקום הפשוט, הטבעי והפחות מתנשא ויותר שורשי של האוכל. זה בדיוק זה. ילדים לא מתעסקים בצד הקולינארי של האוכל, ואני לא במקום הזה של להמציא בבית מחדש או לגוון כי הילד לא אהב את מה שהכנתי. אני גם לא בעניין של לרצות את הילדים. קולינאריה גבוהה זה לא מי שאני. הכי הפוך מזה, הכי מקום של הבית, הבסיס, שזה אומר קציצות עם אורז. זאת בהחלט בשורה בגלל שאיבדנו את זה. האימהות של היום לא יודעת לעשות את האוכל הפשוט הזה".  

הספר נולד מבקשות של קוראי הטור בעיתון במוסף "אתנחתא" של עיתון "בשבע". איה: "אנשים פשוט לא הפסיקו לבקש שאוציא ספר בישול, בין אם בגלל שהמתכונים הלכו לאיבוד, בין אם בגלל שהמגירות בבית היו מלאות בגזרי דפים שעליהן רשמו את המתכונים. כך למעשה החלה הרפתקה שנמשכה כשנתיים. היה לי חשוב שהספר יהיה ויזואלי, שיהיו בו הרבה תמונות. לא הסכמתי שהספר יהיה כמו רוב ספרי הבישול, בהם אחת לכמה מתכונים מופיעה תמונה. היו לנו דיונים מקצועיים ותהליך למידה מורכב. ידעתי איזה מוצר אני רוצה לתת – מתכונים לצד תמונות וטורים מעודכנים וערוכים מחדש - שילוב של רוח וחומר. עשינו חמישה ימים צילום, דבר לא שגרתי בהפקת ספר בישול. אני שלמה עם הספר שהוצאתי".

איה המציאה/כתבה/יצרה את כל המתכונים שמופיעים בספר, למעט מתכונים שלקחה מחברות. "הידע שלי בבישול ובאוכל הוא אוטודידקטי, פרי של ניסוי וטעייה, ולחלוטין חסר מאוד בנייה לעומק. התחלתי להתעניין בבישול בגלל שבעלי, זיו, נהג לספר בערגה ובגעגוע על הקוסקוס הטריפולטאי שטעם בילדותו, והביע געגועים לאוכל של פעם שהוא מאוד אהב. מודה שזה הטריף אותי, הסיטואציה לא היתה מקובלת עליי, אז הלכתי יום אחד לבית של חברה ממוצא טוניסאי ולמדתי להכין קוסקוס, מפרום ומרק. התחלתי עם קוסקוס, אחר כך הכנתי שניצל ופתיתים. האהבה לבישול התחילה מהמקום שהבנתי שלאוכל יש כוח, הזיכרונות של הטעמים מהולים בנוסטלגיה ורומנטיקה מאוד גדולה".

 

היום אני יודעת איך נראים יהודים וככה נראים ילדיי

איה מתגוררת ברעננה, אם לשישה ילדים, הקטן ביניהם בן שנה ושלושה חודשים. לפני חזרתה בתשובה עבדה כדוגמנית וכמנחת טלוויזיה. איה נישאה לזיו כשהיתה בת 21 וזיו בן 25. "זה נס גלוי מאת השם יתברך. התחלנו לחזור בתשובה בתהליך הדרגתי".

ספרי קצת על ילדותך, גדלת בבית עם זיקה פוליטית.

גדלתי בתל-אביב, בבית מאוד ערכי. סבא שלי ז"ל היה יעקב מרידור, מפקד האצ"ל לפני בגין. הפעילות שלו היתה הווי של הבית. זה נתן כוחות נפש פנימיים לכל המשפחה הגרעינית, לכל ילדיו ונכדיו - היינו מאוד מלוכדים כמשפחה. כוחות הנפש של סבא שלי היו כמו השורש שמשקה את העץ. בילדותי הוא לא היה הסבא שלוקח לגינה, מטייל ומנדנד בנדנדה ומאכיל. הוא היה שייך לדור אחר, יותר מכונס בעצמו. סבא נסע הרבה לחו"ל, ונהג לחזור עם ק"ג של שוקולדים שווים. הוא לא היה אדם חם, אבל הנוכחות שלו היתה בולטת. אבי ז"ל יוסק'ה היה באצ"ל, הוא קנה את אָלטָלֶנָה (ספינה שנרכשה על ידי האצ"ל בקיץ 1947 והפליגה לישראל ביוני 1948, כשהיא מובילה על סיפונה כ-940 עולים, ציוד צבאי רב וציוד רפואי. הספינה הגיעה לחופי ישראל במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, כחמישה שבועות לאחר קום מדינת ישראל וכשלושה שבועות לאחר שארגון האצ"ל הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב במסגרת צה"ל - א.ד.נ). אבי היה גם היחיד שעלה וירד מהספינה במכמורת עם מזוודות. במובנים של חוגי הליכוד של היום הוא בין החמישייה המשפיעה. מעבר לכך הוא היה איש עסקים והראשון שהנפיק חברה ישראלית בבורסה האמריקאית".

איך השפיעה עלייך היתמות מאב בגיל צעיר?

"אבי ז"ל היה אדם עסוק שנסע הרבה לחו"ל, כך שאני לא זוכרת ממנו הרבה. אני חושבת שדווקא בילדות היתה הדחקה מאוד גדולה של הפטירה שלו. ההתעסקות הגיעה הרבה יותר מאוחר. אולי זאת הסיבה שהיתה לי ילדות מאוד שמחה. מגיל צעיר הבנתי שאני לא כמו כולם, וגם לא יכולה להיות כמו כולם כיוון שאת היעדר אב אי אפשר לתקן. איפשהו הידיעה הזאת נתנה לי הרבה כוח לעמוד מול כל מיני לחצים חברתיים או סיטואציות חברתיות בגיל ההתבגרות של נערה חילונית שעלולות להפיל אותך ברגע. הדרך שלי היתה ראשונית, סללתי אותה לעצמי מגיל צעיר. לחלוטין מאוד עוצמתי".

בילדותך, בבית בו גדלת, היתה זיקה ליהדות?

"גדלתי במשפחה שהיה בה ליל סדר וקידוש בערב שבת. היה רשימו יהודי אבל לא מעבר לזה. אימא לא הדליקה נרות שבת. סבתא הדליקה נרות בפמוטים של אימא שלה, בהם אני מדליקה נרות כיום, ומתרגשת בכל פעם מחדש. בגלל שנהגנו להגיע אל סבא וסבתא אחרי כניסת השבת, יצא שאף פעם לא ראיתי את סבתא מדליקה נרות ומברכת.

"למערכת החינוך יש חלק בניכור שיש לילדים כלפי היהדות. כשמערכת חינוך הראתה מה זה יהודי - היא הראתה תמונות של יהודים בשואה - גזוזי שיער וזקן שיצאו כצאן לטבח. המסר הסמוי היה - זה יהודי, אבל אל תדאגי, את ישראלית. אני תוצר של מערכת חינוך שהתווה בן גוריון. רצו ליצור יהודי חדש ולחלוטין הנחילו את כל החגים אבל בלי הקונטקסט הדתי.

"בכיפור היינו מלכי אופניים. תלשו את השורש של הדבר, אבל לא הצליחו. בעוד שמערכת החינוך ניסתה להראות מה לא להיות - בעצם הם לימדו אותנו איך להיראות. שנים כעסתי. היום אני יודעת איך נראים יהודים וככה נראים ילדיי – עם פאות, ציציות ובע"ה עם זקנים".

אימא שלך, רחל, התחזקה בעקבות התשובה שלך?

"אימא שלי היא אישה צדיקה, בסגנון אברהם אבינו עם הנדיבות וטוב הלב שלה, ויכולת הנתינה והכלה. כל בר דעת מבין שאימא שלי צדיקה. אני לא יכולה לומר שהיא יותר מתחזקת בקיום מצוות, היא צדיקה בדרכה".  

מבחינה קולינארית - על איזה אוכל גדלת?

"השוקולד משווייץ בעיקר. אוכל לא היה עניין גדול אצלנו בבית. לא אכלנו יותר מידי. כשהייתי אומרת לאימא שאני רעבה היא היתה מציעה לי עגבנייה. אכלנו מה שיש – לחם, ירקות, ושוקולד. בשלב מסוים נכנס לשוק האוכל המוכן, כמו צי'פס קפוא, אותו נהגנו לחמם ולאכול עם רטבים, סלט או גבינה, וממשיכות הלאה. לא עשינו עניין מהאוכל. אימא שלי וחברה טובה, תמיד צחקו עליי שמגיל קטן אמרתי שאני רוצה אוכל אמיתי, כזה שמגיע בסיר ששמים בו דברים ומבשלים, ולא היה דבר כזה בנמצא. בבית בו גדלתי לא היו סירים עומדים בבית.

"היום אני מאוד נהנית מהמקום שהילדים מגיעים הביתה, פותחים את הדלת וכשהם מריחים אוכל - הם יודעים מה הם מריחים. אוכל הוא רגשי, כשהוא מתחבר לבית - יש בו כוח. האוכל מאפשר להרגיש שהגעת לבסיס שלך, שאתה יכול לפשוט מעליך את העולם החיצוני, את המסכה שהחזקת כל היום. בשנייה הוא מכניס אותך פנימה הביתה. כשאתה אוכל מרק שמכיר את טעמו, היכולת שלך לחזור פנימה ולפשוט את מי שהיית בחוץ היא מהירה. אוכל הוא כלי תראפיה מאוד חזק. בעיני הוא כלי מאוד חזק לחיבור. מעבר לכך ילדיי מקבלים כלים בתזונה, המידע שברשותם הוא כמו של דיאטנית ממוצעת. אני אוהבת שזה עניין. אנחנו חיים את האוכל". 

 

ידע עתיק בבישול: המחמאה הגדולה ממיכל אנסקי

איה השתתפה בשתי תוכניות ריאליטי – באחת כמנחה, בשנייה כמשתתפת, החלטה שמצריכה לא מעט אומץ. "ברגע שהרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, רב רמת השרון, נתן את ברכתו - לא היה דיון", היא חולקת, "היתה ברכה של הצדיק. בשביל זה יש רב שיתיר את הספקות. יחד עם זאת, כל אחד שהולך לתוכנית ריאליטי צריך אומץ בגלל שהוא עובר משהו מול הרבה אנשים. האמת לא הבנתי מה אני הולכת לעבור. לא ידעתי את עומק ההשלכות בצד הרגשי, האישי והפסיכולוגי.

"בתוכנית שבה בישלתי התפללתי שהשופטים לא יירקו את האוכל. התפללתי לא להיות בביזיון הזה, שהוא מאוד קשה. ברגע שראיתי מהצד את ההדחה הראשונה הבנתי שזאת חוויה מאוד קשה, והתפללתי להיות אחרי החוויה, שלא קרתה, בגלל שהגעתי למקום שלישי, ולא הודחתי. את נותנת לאנשים משהו מהלב שלך, ובאמת צריך אומץ לעבור מהלך כזה בפרהסיה. לעומת תוכניות אחרות, התוכנית הזאת מאוד כנה. אנשים עוברים תהליכים כנים. אם לא הייתי רואה את המהלך של הקב"ה שאשתתף - לא הייתי בוחרת לעשות את זה, מצד עצמי לא הייתי בוחרת להשתתף".

 (צילום: יעל אילן)

עד כמה, ואם בכלל, ההקפדה על כשרות הצריכה ממך התארגנות מיוחדת?

"זה היה בראש השיחה עם הרב - איך אני מגישה אוכל כשר, לא מבחינת המוצרים, שזה ברור מאליו, אלא מבחינת הכלים. הרב הנחה אותי אחד לאחד מה ואיך לעשות. לפני כל משימה, במשך כרבע שעה הכשרתי את הכלים עם ברנר. הכנתי בבית צירי בשר ועוף, בהם השתמשתי, בגלל שידעתי שהציר שבושל לתוכנית נעשה במקום לא כשר. הקפדתי על כל הפרטים, זה היה מהותי. לא הסכמתי שתופיע חסות למוצר שאין לו כשרות בזמן שרואים אותי על המסך. זה היה מהותי מבחינתי".

איה אומרת שלמיכל אנסקי, גסטרונומית, עיתונאית ומנחת טלוויזיה, יש מקום באומץ להוציא ספר. "היו לי עם מיכל שני רגעים מכוננים. בתוכנית היא טעמה משהו ואמרה: 'אני לא יודעת מאיפה זה מגיע, אבל יש לך ידע עתיק בבישול. כמו הסבתות של פעם'. מבחינתי אין מחמאה גדולה מזו, בעיקר משום שלא היו לי סבתות כאלה שנכנסות למטבח ומלמדות מה שהסבתות שלהן לימדו אותן. המשפט הזה נתן לי אומץ להפיץ את המתנה הזו שקיבלתי. אחר כך מיכל התארחה אצלי בסעודת שבת. בעייני, כשאישה בקנה מידה של מיכל מצהירה שהיא אוכלת כשר זה מאוד מרגש - אלה ימות המשיח".

מאז שחזרת בתשובה, היית בסיטואציה שחשת מבוכה להגיד שאת מאמינה?

"בוודאי, לקח לנו הרבה זמן להיות מוכנים לדבר על זה בחוץ. לקח לנו זמן להבשיל. בהתחלה מצאתי את עצמי מתחמקת מכתבות, או שהייתי מכחישה שאנחנו חוזרים בתשובה. לקח לי המון זמן להיות שלמה ולומר שאני בעלת תשובה. מהרגע שהשלמות הגיעה, לא חוויתי בושה. אני כן מבינה שיש הרבה דרכים לעבוד את השם".

רוב שעות היום שלה איה מוקדשות לששת ילדיה, "אני קמה ב-6:00 להכין סנדוויצ’ים וארוחות צהריים לילדים שמסיימים אחר הצהריים. עד 07:15 הכל מוכן. אני אוהבת להתעורר מוקדם, שיהיה נעים בבוקר. כל הורה יכול להעיד שבבוקר זאת השעה הכי קשה. אני מעדיפה לקום מוקדם ולעשות דברים בנחת. ב- 13:00 הבנות מגיעות, אני עושה איתן שיעורי בית. אני אימא במשרה מלאה. מי שיכולה לאפשר לעצמה כלכלית ורגשית, זוכה במתנה מאוד גדולה לה ולילדים".

כבעלת תשובה, מה התובנות שלך בפרספקטיבה לאחור?

"בהתחלת התהליך, כמו שילד לומד ללכת, וההורה חייב להחזיק לו ידיים ולהשגיח שלא ייפול אחורה - כך השם מגונן על החוזר בתשובה, אחרת הוא ייפול ויתרסק. כשהילד מתחיל ללכת, ולשמור על שיווי משקל, הקב"ה לוקח צעד אחד אחורה כדי שיגלה לבד את הדרך. ככל שמתקדמים בתהליך התשובה יש געגוע למקומות של ההתחלה ולחיבוק החם, אבל זאת רק אשליה. הקב"ה לא באמת מתרחק, הוא נותן יותר חופשיות, ואת נמצאת תחת עיניו הפקוחות ללכת בשביל שאת רוצה".

לסיום, בחרת לקרוא לספר "מתרגשת" - את בוכה הרבה?

"אני מתרגשת הרבה. יש לי נטייה להתרגש. אני יכולה לברך ברכת המזון, להתרגש ולבכות, או לראות התרחשות עם הילדים בבית, ולבכות. קיבלתי על עצמי לבחור להיות נוכחת רגשית בחיים. מרוב עומס יש לנו נטייה להעביר את החיים. אני בוחרת לעצור, ולהרגיש את החיים. אני לא מחפשת את התמונות של השנה שעברה כדי לומר: 'איזה מהמם היה פעם', או: 'איזה מתוקים היו ילדיי בגיל 3', אלא לראות שעכשיו הם מתוקים. הבחירה להיות נוכחת גורמת לי מאוד להתרגש, אני מלאת אמוציות".

 

קצרים עם איה

*לספור קלוריות או ללכת על זה?

כשאנחנו רעבים, הגוף לא מבקש קלוריות אלא תזונה. זאת תפיסה משנה חיים. אתה מסתכל על אוכל אחרת. לספור קלוריות זה מונח שלא קיים בלקסיקון שלי אלא תזונה וערכים תזונתיים.

*עדשים וקינואה או המבורגר/בשר עסיסי?

שניהם, אם כי ההמבורגר חייב להיות תוצרת בית.

(צילום: יעל אילן)

*מתוק או מלוח?

מתוק תמיד.

*בצקים ומאפים או חסה וירקות שורש?  

חסה וירקות שורש, ברור – יותר טעים לי.

*קוסקוס של סבתא, פיצה או שניהם?

קוסקוס בגדול.  

*קינוח אחרי ארוחה – חובה או שאפשר/מומלץ לוותר?

ממש לא צריך.

*לבשל ארוחת צהריים לקראת החזרה של הילדים חוזרים מבית הספר – חובה או המלצה?

בוודאי. אם האוכל לא מוכן, הוא על האש.

*אוכל של אימא – מושג מעודכן או פס מן העולם?

חובה בכל בית. מחקרים מראים שכשילד אוכל ביתי הוא יותר בריא ופחות שמן. גם האימהות צריכות להקפיד לאכול אוכל בריא ולהתבונן על מה הם מכניסות לגוף שלהן.  

*אפיית לחם לכבוד שבת – מתי שיוצא או פק"ל שישי?

פק"ל שישי וגם אמצע השבוע.

(צילום: יעל אילן)

*מה הפיתוי הכי גדול שמולו את פשוט לא עומדת?

שוקולד כמובן.  

(צילום: יעל אילן)

לאתר של איה קרמרמן: http://ayakremerman.co.il


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.2 (54 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים