מסיימים סוף סוף עם החדר, אז איך זה שאין בו סדר???

יש משהו מבלבל בביטוי: "סדר פסח". משהו שגורם לנו להתבלבל ולחשוב שבאמת פסח מגיע והכול בבית שלנו יהיה מסודר.

לשם כך אנחנו עמלים כל כך הרבה קודם, כדי שסוף סוף יהיה פה סדר!

אבל בית עם ילדים, בית מבורך, לא תמיד עומד בקריטריונים הללו של הסדר.

רק מקפלים את הכביסה וכבר יש עוד,

רק מסיימים את הארוחה וכבר מכינים את הבאה בתור,

רק מנקים את החלונות וכבר הם שוב מטונפים,

רק מטאטאים את הרצפה וכבר יש עליה עוד פירורים.

כשהמושג: "ליל הסדר" עומד אחר כותלנו, כולנו מתבלבלים.

אנחנו אוהבים כל כך כשהכול מסודר, עד שאנחנו טועים לחשוב שהחדר שעכשיו מרקתי יישאר בדיוק כך, כשהוא מסודר והבגדים בארונות כמו חיילים במסדר, עד פסח לפחות. בסוף אנחנו יוצאים מדעתנו, כשכבר למחרת בבוקר אנחנו מוצאים את הצעצועים שפוכים על הרצפה ושואגים בקול גדול: "ילדים, מי לא אסף???".

פלא שאנחנו שופכים את חמתנו על הילדים?

אז בואו נזכור: עד ליל הסדר עוד זמן רב לפנינו.

בזמן הזה אנחנו מצווים להכחיד את החמץ.

איננו מצווים ואיננו מסוגלים גם לעשות זאת במלוא העוצמה,  וגם לשמר את החלק שאותו סיימנו לנקות  כשהוא מסודר, מתויק ומתוקתק.

בואו ננקה את הבית מחמץ, נאפשר לחדרים שניקינו להיות קצת הפוכים, רק קצת, שיראו שחיים פה בני אדם, ונשמור שלא יכניסו לתוכם חמץ, שזה מה שחשוב באמת.

כשיגיע ערב פסח, נדע מראש שליל הסדר מתקרב, חמץ לא יהיה פה, בעזרת ה', לאחר שעמלנו קשות, אבל סדר? לא בטוח שנצליח עד כדי כך.

כביסות ייערמו, אולי, עוד לפני שפסח יתחיל. ילדים יחזרו מפוייחים משריפת חמץ ומשוטטות סביב המדורה.

צעצועים ומשחקים אולי ייראו על הרצפה, שכן, יום שלם של חופשה עוד לפני ילדינו, והם חייבים למלא אותו באיזו צורה.

בגדים שנוציא מהמכונה ועדיין לא נספיק לקפל ייערמו על הספה.

כל מוצרי הפסח שטרם הספקנו לסדר בארונות כיאות, ייראו בצורה בלתי מסודרת על השיש במטבח ועל השולחן בסלון.

חבילות מצות שלא יהיה היכן להניחם ייראו בערימה בצד חדר האורחים.

סדר לא בטוח שיהיה פה.

חמץ, בעזרת ה', לא יראה ולא ימצא.

ועם הגיע ליל הסדר, יתחיל הבלגן:

הילדים בקושי ילבשו את בגדיהם החדשים, הבוהקים, וכבר יצאו עם אבא לבית הכנסת. הקטנים ישחקו בחוץ בשעת הדרשה וכשיגיעו הביתה לא יוכלו להכיר בחולצות הלבנות כי היו כאלו.

ליד השולחן שישו ושמחו, מי ישב ליד אימא?

זה מגחך על זה בעת הקידוש, וזה דוחף את זה באמצע. היין נשפך על המפה הפיסחית, ועל המכנסים של הגדול.

זו בוכה, זה צורח, זה חייב ללכת לישון, והסדר חייב להימשך.

איזה סדר?

ואנחנו חשבנו לתומנו שעם הגיע "ליל הסדר", יהיה פה סדר!

יש משהו מבלבל במילים הללו. משהו שגורם לנו להתבלבל ולחשוב שהכול צריך להיות בסדר.

לא כך הדבר.

בית עם ילדים הוא בית לא מאוד מסודר. וזה היופי שלו.

משך כל ימות השנה, אתם, ההורים, לומדים ומתמחים בתורת חינוך ילדיכם. אתם מנסים לחנך אותם לסדר, כפי שאתם אוהבים.

לפעמים דברים מצליחים ולפעמים פחות.

בחלק מהבתים הסדר שוכן תדיר, הילדים מאומנים, או שההורים מוכנים להקריב לכך את החיים. ובחלק מהבתים, אפילו בליל הסדר אין סדר.

בואו נקבל את עצמנו ואת ביתנו כפי שהם.

בואו נרגיש עם עצמנו  לגמרי בסדר בליל הסדר, גם כשהסדר הוא רק ב"קדש ורחץ כרפס יחץ", ולא בכל מטר בבית הנקי והמבורך.

מנוחה פוקס היא סופרת ומומחית תהליכי חינוך