שערה גלוי, ורק עיניה – כלות

שיער אסוף למחצה בפקעת מרושלת. חולצה ירוקה עם נקודות. רואים רק את הגב שלה.

אני חושבת שהיא אמרה לי פעם איך קוראים לה, אבל שכחתי ולא נעים לי לשאול שוב.

''בואי'', אני אומרת בשקט. לא יודעת אם תענה.

הכתפיים שלה מתרוממות ויורדות, סימן לריאות שהתנפחו והתרוקנו מאוויר.

''בואי'', אני משדלת אותה. וגם את עצמי. רוצה ולא רוצה שכבר תסתובב ותבוא.

כי בינינו, הרבה זמן לא ראיתי אותה, ומי יודע באילו פנים אפגוש?

אולי בכלל טעיתי וזו לא היא? אולי פניה פצועות? ומה יספרו עיניה?

''בואי'', אני מצווה. וכי מה? אם אפנה גם אני את גווי תהיה זו החלטה נבונה?

לא. כבר שנים שאנחנו צועדות גב אל גב במקום כתף אל...

כתף!

בזהירות אני מתקרבת. מקווה לא להבהיל אותה.

כתפיה שוב עולות ויורדות ומשב רוח משונה מבדר את השערות שנושרות על עורפה.

''בואי. בבקשה''.

אבל היא הולכת צעד קדימה.

טעות.

לכי, עמדי אצלה כתף אל כתף. הביטי לכיוון אליו היא מביטה.

בואי את.

איזה פחד.

שוב רוח שדוחפת אותי - נו כבר, לא הגיע הזמן?

בואי. אני מתחננת לעצמי. אליה. בואי בבקשה.

ומשהיא לא עונה, הכעס בי גובר ואני נעמדת לידה.

בואי כלה.

נו בואי.

והיא מסובבת אלי את הראש ונותנת בי מבט כזה שלא אשכח בחיים.

ופתאום ברור לי שאם אקרא בשמה - אשחרר אותה לחופשי.

המילים מקבלות כוונה ממקום אחר כשאני שומעת את עצמי אומרת -

בואי,

כלה.

אבל היא? שערה גלוי, מתבדר ברוח.

ורק עיניה -

כלות.