איך מכינים את הנפטר לבית דין של מעלה? ראיון מצמרר עם 3 מטהרות

"לכל אדם יש תיקון ותכלית בעולם הזה - הייעוד שלי הוא לעשות טהרה לנפטרות", כך מספרת בגילוי לב אורית, תושבת הצפון, שעוסקת בטהרת נפטרות מזה 5 שנים. היא לא היחידה שחשה שהעשייה ההתנדבותית שלה היא לא רק מצווה, אלא ייעוד של ממש: גם אילנה כהן ורחל בן בינימין –  המטהרות של בית העלמין 'טוהר רחל', בו נקברים נפטרי טבריה והסביבה, חולקות את אותה הרגשה. לדבריהן, הטהרה של הנפטרות, ההכנות האחרונות לפני שהן עולות לבית דין של מעלה - היא ייעודן בחיים. ממש כך.

ביהדות, טהרת הנפטר (או בקיצור טהרה) היא תהליך של רחיצה וניקיון אותו נוהגים לעשות לנפטר, טרם שמלבישים אותו בתכריכים לקראת קבורתו. בהליך הטהרה מתנהגים המטהרים עם הנפטר בכבוד הראוי, כאילו הוא עדיין חי, רואה ושומע אותם. הליך הטהרה מתבצע בבית הלוויות או בבית העלמין. אחרי רחצה יסודית יוצקים על כל גופו של הנפטר 9 קבין של מים – ממש כמו במקווה. נשים עורכות טהרה לנפטרות, בעוד שגברים עורכים טהרה לנפטרים.

שלוש נשות החסד אפשרו הצצה לעולמן, למצווה שהיא חסד של אמת, שאחרי עשייתה אין מי שייאמר תודה. הן מתארות מה דחף אותן להתנדב, ומה משאיר אותן בעיסוק שבעיני אחרים עלול להיות מרתיע. באופן פרדוקסאלי או שלא, הן מודות שדווקא עיסוקן סביב המוות, הסוף, הטרגדיות  והפרידות הקשות, הוביל כל אחת מהן לעשות מעין חשבון נפש עם עצמה באשר למה באמת חשוב בחיים. בעיסוק שלהן, כך הן מעידות, מבינים שלא משנה אם את עשירה או ענייה - בסוף כולן מגיעות לשולחן הטהרה, בסוף - כולן עולות לבית דין של מעלה, בסוף כולנו ניתן דין וחשבון בפני בורא עולם.

(צילום: shutterstock)

סיפורה של אורית – חולמת להתנדב בזק"א

אורית, בתחילת שנות ה-40 לחייה, אם ל-8, מטהרת נפטרות כבר 5 שנים. היא התחילה להתנדב בעקבות מקרה שבו נתקלה. "אימא של חברתי מהמרכז נפטרה ביום שישי, סמוך לשבת, וכיוון שלא היה מי שייעשה לה טהרה דחו את ההלוויה למוצאי שבת. הזדעזעתי מזה. החלטתי לעשות מעשה. אומנם אף פעם לא היה בתוכניות שלי, או בשאיפות שלי לעשות טהרה, אבל כשראיתי מה קרה לאישה הצדיקה הזאת, שנפטרה סמוך לשבת, ויכלה לזכות להיכנס לגן עדן בזמן הגדול ביותר בשבוע, ולהימנע מחיבוט הקבר, לא יכולתי לעמוד מהצד. החלטתי לקחת אחריות בחלקה הקטנה שלי. לקחתי יוזמה ופניתי לחברת קדישא.      

"ידעתי מראש שחלק מהמקרים שאטפל בהם יהיו לא קלים, אבל הייתי מוכנה לאתגר, ובעיקר למצווה. השגתי את ההמלצות הנחוצות והתחלתי בתהליך ההכשרה. מדובר בעיקר בצבירת ניסיון מעשי על ידי התבוננות בעבודת מטהרות אחרות. הייתי בקשר עם מטהרות מכל הארץ, ביקרתי בחדרי טהרה, ולמדתי מהניסיון שלהן. ככה צברתי ניסיון עוד לפני שהתחלתי בעבודה בפועל.

"הפעם הראשונה שעשיתי טהרה הרגשתי שהקב"ה סיבב את הנסיבות הנכונות כך שאגיע ליעד שלי בחיים. לכל אדם יש תיקון, ואני הרגשתי שזה מה שנותן לי סיפוק. אני מתחברת למצווה הזאת. אין מי שיגיד לך תודה, זה חסד של אמת. לא אחת יש מקרים לא פשוטים, נשים שנפטרו ממחלה או שעברו תאונת דרכים, או תינוקות – לכל אחד כזה אני מתייחסת ביראה של כבוד. כל מקרה הוא קשה ומעציב, אפילו אישה שנפטרה בשיבה טובה. זה נוגע ללב. מטהרות הן אומנם נשים חזקות בנפשן אבל אנחנו גם רגישות. בזמן הטהרה אנחנו חזקות אחרי זה אנחנו יכולות להזיל דמעות".

אורית מבהירה שלמטהרת אין שגרה חיים קבועה: "אפשר להזעיק אותי בלילה, בבוקר, כמעט בכל שעה. אנחנו עוזבות הכול ומתייצבות. גם אם זה לא נוח או בא על חשבון תוכניות אישיות שלך. אני דואגת תמיד להיות זמינה, וברגע שאני מקבלת הודעה אני שם. לילה אחד סמוך לחצות קבלתי הודעה שיש תינוקת שיצאה מבית חולים שניידר - ואין מי שייעשה לה טהרה. הכנתי לה תכריכים ועשיתי לה את הטהרה. טיפלתי בה במסירות נפש 50 דקות, ואחר כך האמבולנס הגיע ולקח אותה לקבורה. הרגשתי שזה התיקון שלי לאותו מקרה של אם חברתי, שלא הובאה לקבורה סמוך לערב שבת".  

את הולכת להלוויה?

"אני לא הולכת להלוויה או לשבעה כדי שלא יגידו לי תודה. חוץ מזה אני רוצה להימנע משאלות שונות שעלולות להגיע מבני המשפחה. באופן טבעי אנשים סקרנים, ולנו יש חובה לשמור על צנעת הפרט וכבוד הנפטרת. אסור לנו לספר. חוץ מזה שאני באמת לא רוצה שיגידו לי תודה. הלכתי לנחם בשבעה של התינוקת בגלל שהכרתי את המשפחה, אבל זה קרה רק אחרי שהפצירו בי להגיע. כשהגעתי, אמרתי להם שהייתה לי הזכות לטפל בתינוקת שבוודאי הייתה נשמה גדולה וסיימה את תיקונה".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

אחד הדברים החשובים הוא כבוד הנפטרת. "לפני הטהרה אנחנו נוטלות ידיים ונושאות תפילה שלא תצא חלילה תקלה תחת ידנו. אנחנו מאמינות שהנשמה נמצאת מעלינו, היא רואה ושומעת כל פעולה ופעולה. אם בטעות אנחנו מכאיבות לנפטרת אנחנו מבקשות מחילה. מלבד זאת, במשך כל הטהרה אנחנו מקפידות לא לדבר אפילו מילה מיותרת למעט מה שקשור להתייעצות בענייני הלכה. אם יש סוגיה שצריכה הכרעה של רב - אנחנו כמובן פונות לרב של חברת קדישא, אבל לרוב, עם הניסיון שרכשנו, אנחנו מתמודדות עם המצבים השונים. הגוף של הנפטרת הכיל את נשמתה הטהורה שעומדת לעלות לקב"ה, ואנחנו חייבות לכבד ולהיזהר בכבודה. אנחנו עושות הכול בצניעות ורגישות. הכול נעשה תחת סדין – בכבוד הראוי לאדם".

לא קשה לך?

"זה כואב לי בוודאי, אבל אני עושה את המוטל ביראת שמיים, עם רגישות ועדינות.  יש מקרים שרוצים להיפרד מהנפטרת לפני הטהרה, זה לא פשוט בכלל. הם רואים אותה, נפרדים, בוכים – לא פשוט. אני בוכה יחד איתם. במצב כזה את לא יכולה לזרז אותם או להפציר בהם לסיים. את נותנת להם את הזמן להיפרד כמו שצריך, מתוך שלמות. צריך הרבה סבלנות, ולתת אפשרות לבכות ולהתנחם. אחרי הטהרה אף אחד לא נוגע בנפטרת. אפשר לנשק את הפרוכת, אבל זהו - היא כבר מוכנה לעלות לבית דין של מעלה, לקב"ה".

אורית לוקחת את עבודתה וגם ביום יום זה מלווה אותה. "בהדלקת נרות אני מבקשת על הנפטרות, מתפללת שיהיו בהיכל טוב. יש מקרים עם רגישות מיוחדת. למשל אנחנו נתקלות בנשים או גברים ערירים. אנחנו דואגים שיהיה מניין ושיהיה מי שיגיד קדיש, שלא ייטמנו בלי קדיש. אנחנו משתדלות לעזור וכל אחת מגייסת אנשים להלוויה. בעלי, שמשתתף בטהרות של גברים, מקבל ממני הרבה פעמים שמות כדי שכשהוא אומר קדיש על ישראל - יזכיר אותם. אני מתפללת להשם שעד יומי האחרון, מתוך זקנה ושיבה, יהיו לי כוחות להמשיך לטהר את נפטרות ישראל. אבל יש לי עוד חלום - להיות מתנדבת בזק"א".

מה התובנות שלך על החיים?

"אין יום שלא מש מזיכרוני יום המיתה שלי. כל הזמן אני חושבת על היום האחרון, לכן אני משתדלת להרבות בתפילות, יראת שמיים ולחשוב מה אני אוספת איתי? אנחנו לא לוקחים איתנו כלום. עשירה וענייה כאחד עומדות על שולחן הטהרה, עם אותם התכריכים. מה ניקח אתנו אם לא מצוות? צריך להשתדל כול יום להועיל, להוסיף טוב. זה מחדיר יראת שמיים. אני כתבתי לעצמי לי איך אני רוצה שיתנהגו איתי בחדר טהרה, שיטפלו בי בצניעות. כמו שאני מתנהגת עם הנפטרות – כך אני רוצה שהמטהרות יתנהגו איתי".

סיפורה של רחל – למדה את רזי המקצוע מהמטהרות המבוגרות 

למעלה מ-12 שנים שרחל בן בנימין (67) עוסקת בטהרה בהתנדבות מלאה. היא מתגוררת בטבריה ואם ל-3. "עבדתי במחלקת הרווחה של עיריית טבריה עם קשישים", היא מספרת, "לאחרונה יצאתי לפנסיה. התפללתי הרבה לזכות להיות מטהרת, ורציתי לעסוק בזה. אני לא יודעת להסביר מה מקור המשיכה לזה, אבל זה משהו בנשמה שאי אפשר להסביר אותו. בדיעבד גיליתי שסבתי ז"ל נהגה לעשות טהרה וגם חמותי ז"ל. הגעתי לזה די באקראי. היה מקרה שסייעתי להביא אישה לקבורה, פגשתי נציג של חברת קדישא וביקשתי ממנו להתחיל להתנדב. ככה התחלתי".

איך הייתה הפעם הראשונה שערכת טהרה?   

"האמת, עד היום אני לא מבינה איך עשיתי את זה, אבל רק המצווה הייתה לנגד עיני. זאת הייתה טבילת אש של ממש. המקרים הקשים שהיו לי הם כשעשיתי טהרה לחברות טובות. הפרידה מהן הייתה קשה, אבל הרגשתי שאני עושה משהו טוב בסוף חייהן, שאני איתן. זה קשה רגשית אבל כשאת עושה טהרה את בתוך זה, את רוצה לעשות את המצווה הכי טוב. יש מקרים שמגיעים תינוקות, זה גם קשה. אבל באותם רגעים את בעשייה, את לא שואלת שאלות. זה חסד אמיתי.

"מה שכן, היינו בסיטואציות שאנשים רצו להיפרד מהנפטרת ומצאתי את עצמי לא פעם גם בתפקיד המרגיעה. יש מקרים שקרובי המשפחה נמצאים בסוג של הכחשה של המוות. צריך הרבה סבלנות וכבוד".  

(צילום: shutterstock)

איך המשפחה שלך מקבלת את העיסוק שלך?

"בעלי והמשפחה הקרובה מאוד מפרגנים. בערב ראש השנה האחרון, בשעות הבוקר הלכתי לטהרה. הוזעקתי באמצע לישת בצק. אחר כך שוב נקראתי לטהרה, וגם שעה לפני כניסת החג נקראתי לטהרה. למרות שהגיעו אלי אורחים לחג - הלכתי. כולם אמרו לי: 'איזו זכות יש לך לפני כניסת החג'. מאוד מעודדים אותי. אנחנו הולכות גם ב-2:00 בלילה. אנחנו זמינות כל הזמן, גם בשיא הגשם או שיא החום".

מאחר שבמקביל להתנדבותה בחדר הטהרה בן בנימין עבדה עם קשישים, נוצרו לא מעט סיטואציות שהיא עשתה טהרה לנפטרות שהכירה מעבודתה. "הרגשתי שזאת סגירת מעגל. הרי ברוב האוכלוסייה הקשישה אני טיפלתי, אני מכירה את הילדים והמשפחות. חשתי שנתתי להן את היחס הכי טוב, ונפרדתי כמו שרציתי". את רזי הטהרה היא למדה מהמטהרות המבוגרות, שאותן היא טיהרה בעצמה: "הן זכו ב"ה לאריכות ימים. כשהם נפטרו עשיתי להן טהרה. המטהרת לומדת לעשות טהרה מהמטהרות שלפניה, הן מעבירות את עיקרי הדברים בעל-פה".     

במקרים שבן בנימין מכירה את משפחת הנפטרת היא לא נוהגת לספר שהיא עשתה את הטהרה. "אני לא מפיצה שאני עשיתי את הטהרה, אני לא נכנסת לזה. אישית אני מרגישה שאני עושה חסד, והשם מזכה אותי. אנחנו עושות את הטהרה מתוך הכבוד הראוי. מלבישות את התכריכים באופן הכי ראוי. הכול נעשה באהבה. אנחנו מרגישות שזה חסד של אמת. אחרת אי אפשר לעשות את זה. כל מקרה קשה ונוגע ללב. הפרידה קשה אפילו במקרה של אישה בת 104 שנפטרה בשיבה טובה".

מה התובנות שלך על החיים?

"זה מעורר אותנו לחשוב למה באנו לעולם? זה מחזק לעשות יותר חסד. דווקא כשהמוות נוכח את מצליחה לחיות עם יותר ההערכה לחיים".

מה המסר שלך?  

"שנשים לא יירתעו, שיבואו להתנדב לעשות טהרה. זה לא מפחיד ולא מבהיל. אני פוחדת יותר מהחיים מאשר מהמתים. זאת זכות. השם זיכה אותנו בזכות שלא כל אחד זוכה לה. רציתי תמיד ללמוד להיות דולה, כך שבעיניי זאת סגירת מעגל ברצף שבין הפטירה ללידה".

הסיפור של אילנה – קנתה רכב כדי להגיע מהר לחדר הטהרה

אילנה כהן (55) חלמה להיות מטהרת. היא אם ל- 16, ומתגוררת בטבריה. "תמיד רציתי את זה", היא מספרת, "זה בנשמה. כשיש לאדם שליחות, הקב"ה מאיר לו את הדרך. בתחילה פניתי למועצה הדתית, ולא קראו לי. עד שפעם אחת נתקעו בלי מטהרת ואני הוזעקתי. האמת בהתחלה קבלתי פיק ברכיים, אבל הכנתי את עצמי נפשית. למעשה, אותה קריאה בוטלה, אבל בחלוף כמה ימים נקראתי שוב".

"בפעם הראשונה שעשיתי טהרה הרגשתי כאילו אני עושה זאת כבר שנים. לא יודעת איך להסביר את זה. לא פחדתי. הסתכלתי על הנפטרת שנראתה כמו אדם ישן. כביכול הפרדתי בין המחשבות על המוות לעשייה עצמה".

לפני כשנתיים, כהן עשתה טהרה לרצף של מקרים קשים. "זה היה מזעזע מבחינה רגשית. עוד לא התאוששתי מהמקרה הראשון, והגיע עוד מקרה. היו לנו שבועיים קשים, אבל ב"ה הקב"ה עזר. אף פעם לא נרתעתי משום מקרה. את מבינה שזאת עשייה שצריכים לעשות אותה, וזהו. זה חסד של אמת. הרי הנפטר לא יכול להשיב תודה. את לא חייבת לעשות, וממילא את לא עושה את המצווה על מנת שתקבלי טוב חזרה. זה נטו המצווה. יש להט למצווה הזאת. אפילו קניתי רכב בשביל להגיע בהקדם לחדר הטהרה, וטלפון נייד כדי להיות זמינה".

(צילום: shutterstock)

מקרה שנגע לליבך?

"היה מקרה שהכרתי את הנפטרת, שהייתה קרובת משפחה. לא ויתרתי. רציתי להיות בטהרה ולראות שהכל נעשה כמו שצריך. כל מקרה כואב. אומנם נכון שזה הופך לשגרה אבל זה תמיד כואב".

איך בעלך והילדים הגיבו?  

"בעלי כהן ובהתחלה היה לו קשה לקבל את הרעיון. כשהתחלתי - הוא קיבל את זה, ואני זוכה לתמיכה ממנו ומהילדים. הם מקבלים ומפרגנים".

את הולכת לניחום אבלים?

"אני לא הולכת. קשה לי לראות אנשים בצער. כשהם באים להיפרד מהגופה בחדר טהרה אני בוכה יחד איתם. מה יש לך לומר? זה או להזיל דמעה או להרגיע אותם. לא קל".

גם אילנה, כמו אורית ורחל, זמינה בכל שעה. "באמצע לישת הבצק ביום שישי או לפני כניסת חג – אם קוראים לי אני מתייצבת, אפילו ביום חתונה של אחד מילדיי הגעתי. באחת הפעמים קראו לי כשסיימתי לבשל את כל האוכל לברית של הנכד, וגם הגעתי. זו מצווה שאי אפשר לעשות אותה בלי מסירות. אני מקיימת אותה מרצוני החופשי, בהתנדבות מלאה, מתוך אהבה וכבוד לנפטרת שאת יודעת שהיא איתך בכל דקה ושנייה".

מה התובנות על החיים?

"מאז שהתחלתי לעשות טהרה הכול נראה לי מגומד. לא נורא אם יהיה רהיט או לא יהיה רהיט. החומר פחות מדבר אלייך בחיים. זה נותן פרופורציה אחרת לחיים. יש שאיפה לתת, לעזור, לצחוק ולחייך. נכון יש דברים עצובים אבל צריך לדעת להעריך את החיים. בנוסף, מתחדד מאוד המסר של אהבת חינם. הקרבה לסוף החיים דווקא מחדדת את הצורך להיות אנשים טובים. כולם שווים בחדר הטהרה. אין סיבה להתגאות על מישהו אחר".

מה המסר שלך לאנשים?

"המוות זה דרך העולם. אין ממה לברוח. צריך לרדוף אחרי החסד, גמילות חסדים ומצוות בעולם הזה. אחרי מה נרוץ? מה ייתן לנו אם נקנה משהו חומרי? זה בטח לא אותו מילוי וסיפוק כמו מעשיית מצווה שמעניקה מילוי אמיתי לנפש ולנשמה, מעין התרוממות נפש".

עד מתי תמשיכי?

"בואי נאמר שאוי ואבוי אם לא יקראו לי. אי אפשר להסביר את התשוקה למצווה הזאת. זאת שליחות. אם הנפטר לא יכול לדבר אנחנו חייבים לדאוג לו ולכבודו בכל דבר ודבר, בטח בטהרה".

יו"ר המועצה הדתית בטבריה, יעקב שטרית: "אני מודה באופן אישי לכל אחת מהמטהרות שעושות עבודת קודש, בכל יום ובכל שעה, בבוקר ובלילה. הן מגיעות בכל פעם שקוראים להן, והכול ללא שכר".