הם בטוח לא היו אף פעם בשבת אמתית

4 בצהריים. גשם וחורף בחוץ.

בפנים האטמוספירה שונה, חום שלא מהעולם הזה.

אני משעינה את היד על אדן החלון ומסתכלת על הכל במבט חדש, כאילו זו פעם ראשונה שלי פה.

אז ככה, קבלו –

שנת 2018, כמעט 2019.

תגידו לי אתם, איפה בעולם של היום יש עוד מראה כזה?!

עשרות אנשים, מבוגרים, נערים וילדים, מכונסים יחד בשלווה בחדר הגדול. הקירות המחופים בעץ עוטפים אותם בחיבוק פשוט ומנחם. כל אחד עסוק בשלו, והבל הקול הכללי הוא אחת המנגינות הקסומות ביקום.

בפינה שם יושבת קבוצה גדולה, הם פשוט שרים להם ניגונים ביחד, בלי סלסולים או דיוקים או קולות. כדי לנגן.

מימין שני אנשים עומדים בשקט, שקועים בשיחת רעים עמוקה.

קול סמכותי של אבא שמרגיע את הילדה שלו: "נשמור את הממתק ותאכלי בבית".

בחורים צעירים ונמרצים יושבים להם בנחת, כאילו יש להם כל היום. בלי זנב של פלאפון, הם פשוט לומדים, מדברים ונהנים זה מזה. אולי קצת מתווכחים, מה יש.

קשישים מחויכים מחלקים באהבה סוכריות לילדים.

אחד גבוה מכריז בקול לכל המעוניין להצטרף לשיעור, שממש עכשיו מתחיל.

ובקצה בכלל יושבים להם סביב שולחן קטן כמה אנשים, מדברים על החיים, טועמים משהו. מקשיבים לסיפורים, מחפשים להתקדם, מחזקים אחד את השני.

ואז נשמע האות, וכולם מתעטפים, מצטרפים לרינה. נושאים מבט למעלה, מנסים להיות קרובים יותר. כל אחד מבקש טוב עבור עמו, משפחתו וקצת על עצמו. בסדר הזה.

כשנדלק האור בעזרת הנשים (הוא עובד על שעון שבת), אני בקושי שמה לב.

האור פה זורח בלי שום חשמל. אמיתי.

והכי אירוני, לא תאמינו –

יש כמה אנשים מוזרים שקוראים למוארים האלה, שם למטה –

"חשוכים".

טוב, נסנגר עליהם.

הם בטוח לא היו אף פעם בשבת אמיתית, עם חסידים אמיתיים, בבית הכנסת.