מיהם האנשים שעושים חסד עצום בכל יום ויום?

מכירים את מכונות המשקאות הנצבות במקומות ציבוריים? בכל מקום בו יבש גרונם של הרצים במרוץ החיים, עומדות הן ומציעות לכל דורש כוס שתיה חמה, או לחילופין פחית משקה צוננת.

מיותר לציין כי כמובן, שירות זה כרוך בתשלום מלא עבור כל פחית וכוס.

בא נאמר שתפגשו באדם שהחליט להפעיל לשירות הציבור מכונה כזו על חשבונו חנם אין כסף... מן הסתם הוא יחשב בעיניכם לאיש חסד גדול ועצום.

אך מסתבר כי הרבה כאלו מסתובבים בינינו, וחסדם אפילו גדול עוד יותר...

ודאי סקרנים הנכם לשמוע מי הם.

ובכן, בברכה שמברך יעקב את יהודה, נאמר: "חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב", והגמרא מפרשת פסוק זה כך: "אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם האר לנו בעיניך וזה טוב לנו מיין, הראה לנו שיניך (בחיוך רחב), וזה טוב לנו מחלב, וכדברי רבי שמעון בן לקיש שאמר: טוב המלבין שיניים לחברו (המחייך אליו) יותר ממשקהו חלב. שנאמר: ולבן שיניים מחלב.

מבואר אפוא, כי חיוך – כן, חיוך! – משיב נפש יותר מכוס חלב ביום שרב, מחמם לב יותר מכוס יין שרף ביום חורפי. איך אומר הפתגם? "חיוך לא עולה כסף אך שווה זהב".

בגמרא במסכת בבא בתרא (ט' ע"ב) מובא: "אמר רבי יצחק, הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות. והמפיסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות". וביארו התוספות שם שהמפייסו בדברים, אף על פי שאינו נותן לו מאומה, מתברך באחת עשרה ברכות. ע"ש. הרי לפנינו, שמבחינה מסוימת חשוב יותר לפייס ולהאיר פנים לזולת מלתת לו ממון סתם. כי המפייס בדברים ומאיר פנים, הרי הוא מעודד את "נפשו" של הזולת ומרומם את רוחו, לעומת הנותן לו ממון בלבד, בלי הארת פנים, שהוא מחיה רק את "גופו", וכבר ידוע שהאושר חשוב מהעושר.

פעמים רבות קורה שאדם מתהלך במצב רוח קודר, והנה מגיע מולו חבר ומשבח בפניו את בנו או מעניק לו כל מחמאה מסוג אחר. האדם הזה, שעד לפני רגע היה כל כולו מושפל, שבור ונכה רוח, יהפוך את עורו ויהיה לאדם מאושר.

* * *

באחד מימי חול המועדפסח ישב הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל עם תלמידיו והשתעשע עמם בדברי תורה. הם דנו בהלכות הפסח, עברו לחידושים ולאגדות מענייני החג והמשיכו להעלות סוגיות הלכתיות.

החדר המה מבחורי הישיבה ומאברכי הכולל שגדשו אותו מפה לפה, וקול הלימוד נשמע ברמה. לפתע נכנס למקום יהודי פשוט. ממראה פניו ניכר כי איש קשה יום הוא, שהחיים לא האירו לו פנים. להפתעתם של הנוכחים, קם ראש הישיבה ממקומו לכבוד הנכנס, ניגש אליו וקיבלו בסבר פנים יפות. אחר תפס בכף ידו והושיבו, כשהוא חולק לו כבוד.

פניו של האיש זרחו באור מיוחד. הוא המשיך להחזיק בידו של ראש הישיבה לנגד פניהם המתפלאות של התלמידים, שלא הבינו מי האיש ועל מה ולמה זכה שרבם יחלוק לו כבוד גדול כל כך. לאחר שהלך האורח לדרכו, העלו התלמידים את תמיהתם באוזני ראש הישיבה.

"אדם קשה יום ואומלל הוא", השיב להם רבם. "יש אנשים שמצווה להעניק להם מטבע לצדקה, ויש אנשים שמצווה להעניק להם מעט כבוד. גם זו צדקה...".