פינחס הירש
שיקרתי לך כי רצית את זה. אז מה עכשיו?
איך אני מתנהג, איזה דו פרצופי אני, אני אדם מעצבן שכל היום מתעלם ממנה, אני לא באמת מקשיב לה אף פעם, אני "משחק" את תפקיד הבעל הטוב, אבל באמת מסתתר בתוכי שד בדמות אדם
זו הדרך הכי גרועה להתנצל אחרי שפגעת באשתך
אתה מחליט שהיום זה נגמר. אתה שם סוף לכל השטויות האלה ופותח דף חדש. אתה ניגש אליה ואומר את טעות חייך: "בואי נשכח מהכל. זה לא הייתי אני, מעכשיו דף חלק"
אדוני היועץ, רק אל תיתן לי לחשוב!
החיים שלנו לא נותנים מנוחה. אשתי מגדירה את זה כמו להיות בגד במכונת כביסה שמתגלגלת ומתגלגלת, ועד שאתה מנסה לראות משהו ולקחת נשימה, הסיבוב הבא כבר יצא לדרך. אבל מה אנחנו באמת צריכים?
"אני רוצה להמשיך לבחור באשתי, בכל יום מחדש"
אנחנו כבר לא נהפוך מדיינים בבית הדין לחברי סנאט בארה"ב או לפעלולני קרקס. החיים שלנו כבר קיבלו גוון וצורה, ואנחנו לא יכולים לקחת החלטות שלנו אחורה. אבל ערן עדיין רוצה לבחור
לזוגיות שלנו יש מחלה אוטואימונית
אנחנו משום מה רגילים למונח "אשתו כגופו". אז זהו, שלא! אשתו היא גופו ממש. אם פגעו באשתך, פגעו בך
לסמוך רק על עצמי, וגם זה בספק...
כאשר אנו "מפקידים" בחשבון בנק האהבה שלנו, אנו לא רק יכולים "למשוך" טכנית בגלל שהפקדנו. זהו לא באמת בנק שיש לנו יתרה לניצול רק כי הפקדנו
הם זוג מושלם, וזה מעצבן אותי. למה?
נו, תשאלו אותי "ולמה זה מעצבן אותך?". מה אכפת לי אם הם בטוחים שהם מושלמים? איפה זה נוגע לי בנקודות רגישות בלב?
אשתי מקלקלת את הבית! על פרנויות מול כבוד האדם
אתה מפחד – לאבד את מה שבנית. היא מפחדת – לאבד את מה שהיה ואת מי שהיא. לך המסרים מהעולם הקודם נראים מאיימים ושחורים, לה המסרים הללו נותנים יציבות וביטחון
רק כשיש זוגיות טובה: לקנות שפיות בעזרת שיגעון
אני לא בא לחוות דעה על דרך ההתמודדות של אבירם עם מראה חברתית אכזרית שהוא קיבל בגיל 30. זו היתה הדרך שלו. אני בא להתפעם איתכם יחד מה אפשר להוציא מזוגיות טובה ואוהבת
בדידות משותפת: האם ה"ביחד" שלנו מזויף?
זה לא עובד. החרמות שלו לא משפיעות עליה, וטוב לה להיות עם עצמה לבד. "בשביל מה היא התחתנה איתי?", הוא עמד לבכות. "אני לא חסר לה בשום צורה"
אני פמיניסטית גאה, אז למה הוא לא מבין שהמקום שלי הוא במטבח?
לעיתים שוביניזם הוא מסכה של פמיניזם, ולעיתים להיפך. מה שבטוח הוא ששום "הורמונים" ושום טיוח, לא יצליחו באמת להפחית מהערך הסגולי שלנו כבני אדם, יחידים מסוגם
זה כל כך פשוט, לפתוח את הפה ולדבר. אבל זה בעצם מורכב
כל כך חבל, שבשביל לדבר באמת אנחנו צריכים לנצח שדים. הרי זה פשוט כל כך, לפתוח את הפה ולומר כמה מילים. לבטא אהבה פשוטה. לומר צורך. להיות ולא לברוח
הלקאה עצמית מלנכולית, או מנגנון הישרדות?
מנגנון זה של הלקאה עצמית, עד כמה שזה נשמע אבסורדי, נועד להגן עלינו מפני מחשבה כי אולי אחרים לא באמת אוהבים אותנו
המכתב של צדוק ושל שירה: איך פספסנו את החיים?
שירה סיימה לקרוא את צוואתו של בעלה המנוח, והרגישה שהיא הופכת לשלולית מרוב בכי. הדרך היחידה שלה לנקז את הרגשות לאיזשהו מקום מעשי, היתה לכתוב בחזרה
הספירלה של החיים: האם אפשר להתרסק אל עונג פשוט?
אנחנו מעדיפים להיות ילדים מאושרים שרואים עולם של מבוגרים חזקים וכל יכולים, ובטוחים כי הנה, השלמות מחכה לנו מעבר לפינה עם עצה או תובנה של מישהו חכם שנלך אליו ויפתור את כל בעיותינו
האם יש לנו דרך להצליח להפסיק להילחם עם עצמנו?
אנחנו שואפים להיות אהובים ללא תנאי, אך בד בבד מוצאים את עצמנו במרוץ מטורף למלא את היעדים שהצבנו לעצמנו כ"תנאים" לאהבה עצמית
"התמודדות"? לא כדאי... לא תמיד יש בנו הכוחות להתמודד
ההתמודדות של המטפל עם עצמו והחרדות שלו, יצרו אצלי התמודדות עם רגשי נחיתות כלפי עצמי והגאווה החרוצה הזו של בחור צעיר שרוצה לכבוש עולם
אנחנו לא יכולים לחייב את עצמנו לאהוב על ידי שכל
אבל אפשר, על ידי הבנה וחשיבה, להוביל למקום של פתיחות רגשית והכלה, מה שיוביל בוודאות למקום מחובר יותר אל הדמות שאיתה פעם היתה לנו אהבה
יכול להיות שאתה צריך את אשתך?
כשבאה ההצעה, כשנחשף הרצון שלו לזכות בנו, נחשפה לה האנושיות והשרטוט של האדם שהיה מולנו קם והופך לאנוש שנוגע לנו בלב. הוא מושיט לנו יד לנשמה ומבקש חיבור
אתה מבין למה אני אומללה? עם מה אני צריכה להתמודד?
במלחמה שלו הוא מוכיח עד כמה הוא זה הסובל, והוא זה שנפל "קרבן" להתנהגות הרסנית של אשתו. הוא יצליח לסחוב אליו גם אנשים שיהיו בצד שלו ויצדיקו את תחושותיו