כל התכנים של פינחס הירש

לפתע אנשים מתחילים לדבר על מה שמפריע להם, גם אם זה לא מקובל, וגם אם בספר החוקים לזוגיות מאושרת שקנה הבעל בכמה שקלים בדוכן בבית הכנסת כתוב אחרת

כאשר תעברו בין הגזרים, ותביטו לימינכם אל האהבה, תוכלו להתחמם בה ולא לקפוא מהאש הקרה של השנאה היוקדת שלשמאלכם

איך אני מתנהג, איזה דו פרצופי אני, אני אדם מעצבן שכל היום מתעלם ממנה, אני לא באמת מקשיב לה אף פעם, אני "משחק" את תפקיד הבעל הטוב, אבל באמת מסתתר בתוכי שד בדמות אדם

אתה מחליט שהיום זה נגמר. אתה שם סוף לכל השטויות האלה ופותח דף חדש. אתה ניגש אליה ואומר את טעות חייך: "בואי נשכח מהכל. זה לא הייתי אני, מעכשיו דף חלק"

החיים שלנו לא נותנים מנוחה. אשתי מגדירה את זה כמו להיות בגד במכונת כביסה שמתגלגלת ומתגלגלת, ועד שאתה מנסה לראות משהו ולקחת נשימה, הסיבוב הבא כבר יצא לדרך. אבל מה אנחנו באמת צריכים?

אנחנו כבר לא נהפוך מדיינים בבית הדין לחברי סנאט בארה"ב או לפעלולני קרקס. החיים שלנו כבר קיבלו גוון וצורה, ואנחנו לא יכולים לקחת החלטות שלנו אחורה. אבל ערן עדיין רוצה לבחור

אנחנו משום מה רגילים למונח "אשתו כגופו". אז זהו, שלא! אשתו היא גופו ממש. אם פגעו באשתך, פגעו בך

כאשר אנו "מפקידים" בחשבון בנק האהבה שלנו, אנו לא רק יכולים "למשוך" טכנית בגלל שהפקדנו. זהו לא באמת בנק שיש לנו יתרה לניצול רק כי הפקדנו

נו, תשאלו אותי "ולמה זה מעצבן אותך?". מה אכפת לי אם הם בטוחים שהם מושלמים? איפה זה נוגע לי בנקודות רגישות בלב?

אתה מפחד – לאבד את מה שבנית. היא מפחדת – לאבד את מה שהיה ואת מי שהיא. לך המסרים מהעולם הקודם נראים מאיימים ושחורים, לה המסרים הללו נותנים יציבות וביטחון

אני לא בא לחוות דעה על דרך ההתמודדות של אבירם עם מראה חברתית אכזרית שהוא קיבל בגיל 30. זו היתה הדרך שלו. אני בא להתפעם איתכם יחד מה אפשר להוציא מזוגיות טובה ואוהבת

זה לא עובד. החרמות שלו לא משפיעות עליה, וטוב לה להיות עם עצמה לבד. "בשביל מה היא התחתנה איתי?", הוא עמד לבכות. "אני לא חסר לה בשום צורה"

לעיתים שוביניזם הוא מסכה של פמיניזם, ולעיתים להיפך. מה שבטוח הוא ששום "הורמונים" ושום טיוח, לא יצליחו באמת להפחית מהערך הסגולי שלנו כבני אדם, יחידים מסוגם

כל כך חבל, שבשביל לדבר באמת אנחנו צריכים לנצח שדים. הרי זה פשוט כל כך, לפתוח את הפה ולומר כמה מילים. לבטא אהבה פשוטה. לומר צורך. להיות ולא לברוח

מנגנון זה של הלקאה עצמית, עד כמה שזה נשמע אבסורדי, נועד להגן עלינו מפני מחשבה כי אולי אחרים לא באמת אוהבים אותנו

שירה סיימה לקרוא את צוואתו של בעלה המנוח, והרגישה שהיא הופכת לשלולית מרוב בכי. הדרך היחידה שלה לנקז את הרגשות לאיזשהו מקום מעשי, היתה לכתוב בחזרה

אנחנו מעדיפים להיות ילדים מאושרים שרואים עולם של מבוגרים חזקים וכל יכולים, ובטוחים כי הנה, השלמות מחכה לנו מעבר לפינה עם עצה או תובנה של מישהו חכם שנלך אליו ויפתור את כל בעיותינו

אנחנו שואפים להיות אהובים ללא תנאי, אך בד בבד מוצאים את עצמנו במרוץ מטורף למלא את היעדים שהצבנו לעצמנו כ"תנאים" לאהבה עצמית

ההתמודדות של המטפל עם עצמו והחרדות שלו, יצרו אצלי התמודדות עם רגשי נחיתות כלפי עצמי והגאווה החרוצה הזו של בחור צעיר שרוצה לכבוש עולם

אבל אפשר, על ידי הבנה וחשיבה, להוביל למקום של פתיחות רגשית והכלה, מה שיוביל בוודאות למקום מחובר יותר אל הדמות שאיתה פעם היתה לנו אהבה