לא, חפיפניקים שלי, אתם לא מאותה קפסולה. אלא אם אתם גרים עם הבן דוד הרביעי באותו בית או לומדים איתו באותו שיעור בישיבה הסגורה. אחרת אתם סתם חרטטנים. "אנחנו מאותה קפסולה" זה ה"תאכלו, תאכלו, הכול בד"צ" החדש
אם מניחים לרגע לשיח הפוליטי ויורדים לשטח, למציאות, מגלים שאנחנו בעצם עם אוהב וסבלני, שיודע להסתדר
התמונה השנתית שלא היתה השנה בכינוס השלוחים, ושלושה סיפורים מיוחדים ומעוררי השראה משלוחי חב"ד בעולם
איכשהו, בחסות הרשתות החברתיות, נכנסים לי לתודעה המון המון אנשים שלא הייתי מכניס לסלון ביתי לכוס קפה. אפילו לא לתה. אבל המציאות הווירטואלית יצרה מצב שבו הם חלק בלתי נפרד מעולמי
אנחנו מזהים את התרבות האמריקאית וגם את האופי האמריקאי כמשהו סוער כזה, קולני, צבעוני, קטשופי, צ'יפסי, המבורגרי. הכול נכון, עד שזה נוגע לפרוצדורות. שם יש אפס זרימה
אחר יאמר תפילה, ואחר יגיד לימוד תורה או אמונה. כל אחד והחיבור האישי שלו לחיי התורה. ומה בארקן ענה? הוא הניף את ידיו לשמיים ואמר בהתלהבות אדירה, בלי לחשוב אפילו שנייה: "חסד. חסד! חסד! חססססד! יוהו!"
לו הייתי אני מארגן את הלוויה, הייתי פותח אותה בהשמעת הביצוע המרטיט שלו לניגון שכל כך מתאים לרגע הזה: "שימו לב אל הנשמה, לשם שבו ואחלמה
האם במבט לאחור הם ימצאו הסבר הגיוני למה שעובר עלינו בימים אלה? איך כמו רקפות בין הסלעים, הפנים המכוערים של הארץ מתגלים?
בזכות הסגר, לראשונה במדינת היהודים, ראש השנה קיבל את המעמד הראוי לו במרחב הציבורי: לא עוד חג של נסיעות וטיולים, אלא שקט ברחובות. וגם: למה מה שקורה בבלפור הוא ההיפך הגמור מעולם הערכים שלנו
וגם: למה ראש השנה צריך להיות חג רק של דתיים? השנה, עם התפילות בחוץ, יש לכולם הזדמנות להיכנס
מה ראה ידידיה מאיר בביקורו בבתי כנסת בשבועות האחרונים, למה כואב כל כך לחטוף סגר אחרי כל זה, ולמה לא צריך להאשים את גמזו?
בניגוד לרושם שעולה מהטור הזה, אני הכי לא איש של חוק וסדר בחינוך הילדים. אבל השבוע הרגשתי שאני חייב להתגבר על האופי הזורם שלי, כדי להעניק לילדי את היציבות שהם צריכים כל כך
למה אנחנו מתפללים ומצפים בתקופת הקורונה, מה קורה לבתי המלון ואיפה תעדיפו לנטוש את הילד הבוכה שלכם ביום הראשון ללימודים?
"הוא אמר שהוא מרגיש שהדלת נסגרה, והוא נמצא בצד הלא נכון של הדלת. אתם נמצאים בצד הנכון. זכיתם"
זה מה שכואב בסיפור של מחאת ימי בין המצרים 2020. התחושה הזאת שבאותה נשימה עמוקה שמחברת את התדר של כולם ל"מהפכה של אהבה", הדמיון המודרך הקולקטיבי מבקש להעלים לא רק את ביבי, אלא גם חצי מהעם
כתבתי "אנרכיסטים". אתם יודעים מה? אני חוזר בי. הם היו מתים להיות ראויים לתואר הזה. הם אנרכיסיטים־וואנאביז. אין להם איזו משנה או דרך פוליטית
איזה מונח יפה זה, "ניקוי רעשים". אני חייב להתחיל להשתמש בו. הרי כל השיח שלנו על יהדות ותורה ומצוות ואמונה ושבת, מלא כל הזמן ברעשי רקע
צריך לטפל בשוטרים האלה ובכל שוטר אטום לב (או שכל), אבל זה לא הופך את המשטרה לאויבת הציבור. לא להתבלבל
את כספית אני מכיר כאיש נעים הליכות, סקרן, פתוח לדעות אחרות. אני אפילו מחבב אותו. אבל לכו תדעו, אולי אחרי הטור הזה, אגלה שגם אני מוצא את פרנסתי מהלוואה בריבית
הזווית החשובה ביותר שהייתי מעלה לדיון ביום העיון הארוך ("צרחות שלח, מבט רטרוספקטיבי"), בכלל לא קשורה לזהות הצועק או הנצעק, אלא לצעקות באשר הן
