כל התכנים של ר' עמית יעקוביצקי

הקבצן שנעמד מולי בזמן התפילה היה סבלני. הוא הראה נכונות לחכות קצת, ותוך כדי ברכות השחר שאמרתי - ענה 'אמנים' מכל הלב ובנחמדות גמורה. ניכר שהוא רק מחכה לסוף כדי להשיג את מבוקשו

בתור ההמתנה לצדיק, היצר הרע מתחיל לעבוד שעות נוספות, השעה מאוחרת ואתה כבר על קוצים. מתחילים סימני שבירה

האדם אולי האשים את האשה בחטאו, אבל פעם אחרי פעם מוכח שהאמונה הנשית היא זו שגאלה – ותגאל – את עם ישראל

"אתה אוסף בולים?", שאל הפקיד בנחמדות. "לא. אני אוסף מצוות". אמרתי בביטחון. "אהה מצוות זה טוב", ענה הפקיד. "בטח שזה טוב מצוות!", השבתי. "מה אתה חושב שאני אעשה עם בולים בעולם הבא?!"

עצמתי עיניים, כיוונתי את ליבי אל השמים, והרגשתי אור מאיר על פני, אור חזק מאוד, ממש אור עילאי... "הלו, מה אתה עושה כאן? אתה בשטח פרטי! תפסיק לצעוק, יש כאן הד חזק, אתה תעיר את כל הקיבוץ"

הגיע יום חמישי, ואני מתכונן נפשית לרעיון, שלא ברור מה אני רוצה להשיג בו. "לא לוותר", אמרתי לעצמי. "אפילו אם יהודי אחד יתעורר מזה, זה כבר היה שווה"

אני נכנס פנימה לקניון, והולך בתוך עולם חדש שנפתח לעיניי, מסונוור לגמרי. הכיפה מתחילה להחליק לי מהראש, היא כבר מרגישה שהיא לא קשורה לכאן

האם אפשר לברך 'ברוך משנה הבריות' על אדם שהשתיל לעצמו קרניים?

קראתי אליהם בהתלהבות: "יש לנו מניין! בואו, החבר'ה מחכים לנו!". אך הם הסתכלו עלי במבטים מוזרים, כאילו שהשתגעתי, ואחד מהם אמר "נראה לך שאני מתפלל עם החבר’ה האלה?!"

צעקה נשמעה מהעבר השני של הגדר: "הלו, שכנצ'יק! אל תיגע בלימונים, זה העץ שלנו". חזרתי לכיוון הבית וחשבתי לעצמי: "רגע, למה בעצם זה העץ שלהם?" הוא נמצא אמנם על הגבול בין שתי החצרות, אבל בעל הבית אמר לנו שהעץ שייך לו

"עד כאן" אמרתי אז לאשתי, "אם חזרה בתשובה כוללת חיוב לאכול את הדבר הזה, אני  מוותר כבר מעכשיו!". אבל היום אני מבין את ההבדל בין אכילה כעבודת ה' לבין אכילה בהמית