דבורי וקשטוק

באותה שנה עברתי מהפך בחיי, והרגשתי שאני אדם אחר בכל המובנים: מחשבתית, רגשית, התנהגותית, רוחנית. זה לא שהחיים הפכו להיות קלים יותר, אבל מצאתי בהם אור, תקווה ומשמעות

סוף סוף הן לא לבד. הן לא משוגעות. הן לא מדמיינות. הן לא כשלו בנישואיהן, הן לא נשים רעות. והן לא סתם חסרות אונים. ולא פלא שאף יועץ נישואין "רגיל" לא הצליח לסייע להן עד כה

מדוע נפגעתי מאישיות נכבדה, למה אי אפשר לשפוט בלי לדעת מה היה קודם, ומה מוציאה מאיתנו הקורונה?

הוא לא הסתכל לכיוון שלי באותן שנים. אולי מעדיף לא לראות את הלבוש השונה, שגם אם עמד בגדרי ההלכה, עדיין היה אחר, זר, לא שייך. כשאני בדרך אליו מקצה הבית, הוא קרא אלי ממקומו "יש לך מפתח על השולחן בכניסה"

רציתי לתפוס אותה בכתפיים ולנער אותה. תראי באיזו ג'ורה את חיה!!! תצילי את עצמך!!! אבל השתקתי את הקולות האלו בכוח. אסור לי לרצות יותר ממנה

על מה אנחנו מקנאים, ולמה? האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?

כשהתור בוטל ואנחנו כבר בדרך לרופאה, יכולתי לבחור אם לבכות או לצחוק. בחרתי לצחוק

הרמתי טלפון לאחד מאחי, ושאלתי אותו בנושא הנ"ל ובכל מה שכתוב בפוסט הזה, והוא הוסיף ואמר: לפעמים הדברים הופכים להיות לנו קשים דווקא בשביל שנזכה ונקבל שכר גבוה יותר! עכשיו התיישבה דעתי לגמרי

כל מה שאנחנו צריכים כדי להסכים להפעיל את השרירים של ההתמודדות - זו תקווה: שיש סיכוי, שיהיה שינוי, שזה אפשרי

זה עניין של בחירה. בחירה קשה ונוראית, ועדיין זו בחירה: לבכות ולהתקרבן, או לבכות ולהתקדם. אישית, אני מעריכה אנשים שקמו מתוך השכול ובחרו להמשיך לחיות, להמשיך לבנות, להמשיך לבחור בחיים. לצד הכאב

יש לי רעיונות נשגבים ומסרים חשובים שאני יכולה להפיץ לעולם ולעזור ולסייע להתמודד עם החרדה, ועם הקושי באמונה, אבל משהו בתוכי אומר לי שהשליחות שלי עכשיו היא בבית. שהבית יישאר מפוקס, רגוע, שמח

אמונה זה משהו שעובר בין המילים, שנוכח בלי שיצטרכו לדבר עליו. אמונה זה לא אוטומט. זו בחירה בכל פעם מחדש. אמונה היא שריר שצריך לפתח. כל יום, כל שעה

"אני לא זוכרת מתי הבעתי את רצוני אי פעם", היא אמרה בקול עצוב. "מגיל קטן אני עושה מה שצריך, מה שמתבקש. הכי קל זה לעשות מה שרוצים שאעשה ושיעזבו אותי בשקט"

אני כותבת את הפוסט הזה כדי להזכיר לכל אמא (ואבא) שמתמודדת עם ילד או ילדה שנשרו מהדרך, שאף פעם אסור לאבד תקווה! שהדמעות שלכם לא נשכחו!

פתאום הבנתי שהציבור לא יודע להבחין בין השיטות השונות, ופונה לאנשי מקצוע שאין זה במסגרת הכשרתם! חלק מאנשי המקצוע טוענים שהם יכולים לפתור הכל בעזרת שיטה אחת שהם מנוסים בה, מה שלא יכול להיות בשום צורה ואופן

פתאום הבנתי שמה שאני מרגישה בבטן שלי כבר מאז שהייתה תינוקת, הוא לא המצאה. יש קושי אמיתי לאוצר שלנו, וזה קצת יותר מאשר מה שמצאנו עד כה

יש דבר העומד בפני הרצון! להגיד "את לא רוצה מספיק" – לא עוזר לכלום. צריך למצוא את השורש האמיתי של התקיעות

איזו תחושה נפלאה זו! אין שום דבר שדומה להשגת מטרה אחרי מאמץ אדיר כל כך! רגע הסיום הוא רגע שהכל שווה בשבילו. אז איך עושים את זה?

אני מייחלת שאזכה לחנך אותו לראות את מה שחשוב באמת, ושמודעה בעיתון לא אומרת כלום, היא רק מודיעה משהו שכדאי שיגיע להרבה אנשים וזו אחת הדרכים לעשות את זה

מה עושים כש"אין בינינו תקשורת"? דבורי וקשטוק מסבירה עם מי אנחנו באמת אמורים לתקשר