שידוכים

אילו הייתי ילדה, הדמעות היו זולגות להן עכשיו בלי הכרה. אבל אני כבר לא ילדה.  כבר אסור לבכות על עוגת שוקולד שלא הצליחה - לא משנה כמה פעמים כבר ניסית לאפות אותה. לאן הלכו כל הדמעות על כל מה שלא צלח בחיי (מאז שהייתי ילדה עם צמות)? פגישה נדירה עם הפחד שאוהב עוגות שוקולד של ילדות קטנות

בט"ו באב מכריזים על עולמך שלך, על השנה החדשה שבפתח, כי גם היא, תשע"ט שמחכה לנו, היא עולם חדש ונסתר בפני עצמו

"לחשוב שאת הטור הזה התחלתי בכלל במחשבה שאני הולכת לכתוב על שידוכים, רק נוסך בי את התחושה שיש דברים הרבה יותר חשובים מאשר להתלונן על מר מצבי או על יתמות קיומי הצנטריפוגלי - שלראשונה 'בחייו' מרגיש צורך לברוח מהמרכז": טור מזווית קצת אחרת, לעילוי נשמת חברתי היקרה  

כל הרווקות מכירות את תחושת חוסר האונים הזו שעוטפת אותך עם מיליון ואחת שאלות - שאין לך את מי לשאול. איך ספרה של הרבנית אסתר טולידנו 'שבילי השידוך לכלה' הצליח לשנות לי את הפרספקטיבה?

יש גאולה, והיא נמצאת ב'נועה - ירון - דיין'. היא נמצאת במצבים של התנועות שאין לנו מושג איך להסביר למה לוקחים אותנו ממצב איקס, למצב WHY. היא נמצאת במצבים של הירון-דיין, שבהם את יודעת שאת הכי צריכה לשמוח, אבל זה הכי קשה לך - כי דווקא שם את מרגישה את הדינים הכי גדולים שבנפש. טור קצת אחר, לרפואת חברתי היקרה אפרת חיה בת טובה

הטורים הכי טובים שלי נכתבו בדמעות, וזה אחד מהם. אבל שלא תטעו - הדמעות האלה הן דמעות ישועה מתוקה, הן דמעות של התרגשות ברגע הכי קרוב שלי ושל הקב"ה. רגע ששום דבר לא יכול לפגוע בקדושה ובאמת שלו

לאחרונה התבשרתי לצערי על חברה טובה ואהובה שאובחנה עם המחלה הנוראית, ואז זה היכה בי: הרהורים קצת אחרים על מה שקורה לי ובי במסע העלום אל מי שאני, ואל מי שאני לא 

"תקשיבי, אולי תבואי איתי לקנות מטפחות ותקני מטפחת לעצמך ותשימי מתחת לכרית? זה ממש סגולה! ותגידי 40 יום את כל ספר תהילים, ואת שיר השירים ונשמת כל חי"

איך בכלל נוצר שריר תפוס, במה הוא תפוס וכיצד ניתן לשחרר אותו מבלי לתפוס שריר אחר? זה מה שגיליתי על התהליך המקביל בתוך נפשי פנימה

איך מתמודדים עם הפחד הגדול להתחתן, ומה כדאי לומר לעצמנו כשהוא מתקיף אותנו? טור תגובה לקוראת נוספת ששלחה אליי את מכתבה

כמה קל זה לסיים שידוך שעוד לא התחיל, חשבתן על זה פעם? אז זהו, שמסתבר שגם כאן יש עוד מה ללמוד, ויפה שעה אחת קודם 

האם אנחנו כל כך המומים כשיש אובדן, עד שאנחנו מדמים שהדמות האבודה, אולי לא נעלמה סופית ונמצאת עדיין כאן אתנו?

שתיים בלילה והראש ריק, למרות הרצון לכתוב. אלא שאז קורה דבר מה שמוציא ממני מילים בזו אחר זו, ומי אם לא הקב"ה (ששלח את שליחו הנאמן הג'וק) אחראי לזה?

איכשהו, כל הבחורים שהיא נפגשה איתם היו ממש מוזרים. טוב, אולי לא כולם, אבל היא בטוחה שהיא נפגשה עם יותר בנים מוזרים מחלקם היחסי באוכלוסייה

איך הערה קטנה ו'תמימה' שנשלחה במייל הצליחה להוציא אותי מכליי, לאן כיוונתי את זכוכית המגדלת ומה בחרתי לראות באותם רגעים, ומה הקשר להלכות נטילת ידיים?

היום אני מרגישה סוג אחר של נביעה מתוכי, כזו שמביאה איתה לא רק כלים להכיל בתוכם את נוזל החיים, כי אם גם אוצרות טבע כמו נפט, שאלמלא הייתי חופרת כל כך עמוק בנשמה שלי - לעולם לא הייתי מגיעה אליהם

מתעסקים בקאוצ'ינג וייעוץ? בואו להשפיע, ולהיות חלק ממערך כותבי הטורים במדור השידוכים המצליח שלנו

הציעו לי אותו לפני חמש שנים, ומסיבות שאיני מצליחה לזכור - השידוך לא יצא לפועל, אך דבר אחד חשוב מאוד למדתי מזה שנים מאוחר יותר

אז החלטתי לקבל את העצה שלכם קוראיי הנאמנים, וללכת בעקבות שובל הלב - אל הישועה שלי, שלנו. זה הצעד הראשון שאני עושה בדרך אליה, למרות שאם תשאלו אותי - אין לי מושג בכלל איך זה אמור להרגיש