שידוכים וחיפוש זוגיות

הצעד השביעי בדרך לישועה שלי: הרגע שבו הפכתי לשירה גאולה (ותודה לנועה ירון - דיין)

יש גאולה, והיא נמצאת ב'נועה - ירון - דיין'. היא נמצאת במצבים של התנועות שאין לנו מושג איך להסביר למה לוקחים אותנו ממצב איקס, למצב WHY. היא נמצאת במצבים של הירון-דיין, שבהם את יודעת שאת הכי צריכה לשמוח, אבל זה הכי קשה לך - כי דווקא שם את מרגישה את הדינים הכי גדולים שבנפש. טור קצת אחר, לרפואת חברתי היקרה אפרת חיה בת טובה

| ד' אב התשע"ח |
הכל בחיים זה מעגלים (צילום: shutterstock)
אא

אני יושבת מול המחשב עם דמעות בעיניים. 

דמעות של עצב, שמהולות בתפילה וזעקה הכי גדולה שיכולה להיות לבורא עולם. מי אני ברגעים כאלה, שבהם עולם שלם שלידי מאיים לקרוס? במקרה מדובר בלא אחר מאשר עולמה של חברתי היקרה, בחורה צעירה ויפהפייה שכל החיים עוד לפניה... 

אם לשני ילדים קטנים, שרק רוצים את אמא בבית. לחבק, לנשק, לבקש על הידיים... 

בורא עולם - מה אפשר להגיד ברגעים כאלה שלא יישמע כפוי טובה חלילה? שלא יישמע כאילו אנחנו הקטנים יודעים טוב יותר ממך חלילה מה אתה עושה? והרי מי יכול להגיד לך מה תעשה, ומה תפעל בעולמך? 

רועדת אני מאימת המילים, שמטילות עליי כעת צל גדול מבעד למקלדת. 

חושכת אני את חשכת המילים שאין לי מושג כיצד לתת כתפילה, כישועה, כמתנת חיים.

אוזלת אני את אוזלת היד של התחושה הזו, שאין ממנה כאובה. כואבת את שאין היא יכולה לכתוב ולהביע בשעותיה הקשות של חברתי... 

 

"תשירי את הגאולה שלך, תשירי אותך"

כי מה אוכל אני הקטנה לומר, שלא אמרו כבר הרבה גדולים לפניי? מה פה אוכל לפצות ברגעים אלו, וכיצד לדבר אל אבא שכל כולו רחמים, שכל כולו חסדים, שכל כולו אש של אהבה יוקדת לבניו ובנותיו? וכי אני יודעת מה טיבן של מילים בעת הזו? וכי אני ראויה לברור אותן מבין מיליונים אחרות, שנאמרו בשפות שונות?

המילה היחידה שאני איכשהו מצליחה להוציא מהמקלדת, בדמעות אמנם אבל עדיין - היא תודה!

כי אני לא יודעת איך מבקשים, ואני לא יודעת איך מתפללים, ואני לא יודעת איך עושים שיהיה אחרת, ואני לא יודעת איך לא לדעת - כי אני כבר יודעת, ומה שאני יודעת נוגע בי. הוא לא חולף על פניי, אוטם את אוזניי, מנכר את מחשבותיי. הוא נוגע בי, בועט וחי, מבקש שאתייחס. 

אז חיה'לה שלי, שלאחרונה הוסיפו לך את שמך אפרת - כל מה שאני מבקשת בטור זה הוא להתייחס לכאב שלך. להראות לך שאני איתך, קרובה בצער הזה בתפילתי, אך לא באמת יודעת איך להתפלל את התפילה שתביא גאולה אל חייך. 

"שירה גאולה", לוחשת לי נועה דיין מהספר שלפניי - וזה כל מה שאגיד לך חיה'לה שלי: תשירי את הגאולה שלך, תשירי אותך. 

אל תתייאשי, בשבילי, בשבילך, בשבילנו. 

 

"שירה גאולה" לוחשת לי שוב נועה דיין מתוך שיער סתור של דמות שחור-לבן, שעוד לא הספקתי לקרוא ולהכיר

אל תעצמי את העיניים שלך, חיה'לה שלי. תחיי את החיים של הגאולה שלך, תחיי את החיים של הישועה שאת רוצה כל כך לקבל. תלווי קצת מהישועה של מחר, של הרפואה שלך, ותחליטי לחיות. 

חיה'לה שלי, את באהבה שלי אפילו שאני רחוקה ממך. אני בצפון, ואת בירושלים. מאושפזת מי יודע באיזו קומה - רוחנית ופיזית... מי יודע מה עובר עלייך בשעות אלו, שבהן אני משרבטת את תפילתי על המקלדת, תפילת פה שנאלם מול חוכמת הבורא וטובו, שרק הוא יכול לרפא אותך ואותי ואת כל העולם כולו. 

כי את אולי חולה בגופך, אבל אני - חולה אני באהבתי, חיה'לה שלי. 

חולה אני בתפילתי, תפילה מחוסרת גפיים שלא משנה עד כמה התפללה כבר לישועה - עוד לא זכתה להביא את המשיח, ולראות בבניין הגאולה הסופי. 

"שירה גאולה" - לוחשת לי שוב נועה דיין מתוך שיער סתור של דמות שחור-לבן שעוד לא הספקתי לקרוא ולהכיר, לקרוא ולהוקיר. 

שירה, את שומעת?  יש גאולה, והיא נמצאת ב'נועה - ירון - דיין'. היא נמצאת במצבים של התנועות שאין לנו מושג איך להסביר למה לוקחים אותנו ממצב איקס, למצב WHY. היא נמצאת במצבים של הירון-דיין: המצבים שוואלה, את יודעת שאת הכי צריכה לשמוח בהם, אבל זה הכי קשה לך - כי שם את מרגישה את הדינים הכי גדולים שבנפש. 

חיהל'ה שלך לא יכולה לשיר עכשיו, היא לא יכולה להלוות מהשמחה של העתיד - כי היא גוססת. היא שרויה בתוך הדין, וקשה לה להיות ב'ירון' - במצב של השמחה השאולה מן העתיד. יכולה את לשמוח במקומה? יכולה את שירה, לנוע מהמצב של הגלות שלך, של החיסרון שלך, של הכאב שלך, ולחבר ספר אחר לגמרי, על שירה אחרת לגמרי שעוד לא ממש זכית 'לסקר'?

 

אצלנו, שלמודות ניסיונות לא קלים בחיים, ממשיכים בכוח אחר לגמרי

האם יכולה את לסקר מבלי לשקר - מבלי לכתוב רק כדי להראות כמה טוב?

האם יכולה את להגיד גם את מה שקצת לא טוב, שקצת מצפים שיהיה יותר טוב?

האם יכולה את לגאול את השירה שבך - שהיא קצת זרה כאן אפילו בשבילך שמכירה אותה כל כך?

אז תגאלי שירה, אפילו שאין לך את היכולת האמיתית לגאול. אפילו שאת הגאולה הסופית, זו שלוקחת ממצב אלף למצב בית (בית שמשמש הגנה אמיתית בתוכו) - רק הקב"ה יכול לתת. 

והיכן שאחרים רואים סוף - תראי התחלה. האם את מסוגלת? היכן שאחרים רואים 'אין סיכוי' - לראות 'יש סיכוי'? אז כן, אני מאמינה בך שירה גאולה, וזה השם שייקרא לך מעכשיו, גם בלי שתרצי. הטור הזה הוא השירה שלך שנגאלה, השם שלך שנגאל ועתיד לגאול איתו עוד שמות הרבה. 

כי "הכל מעגלים בחיים", אומרת לי נועל'ה היקרה בדף שפתחתי כעת באקראי. "אנשים נשאבים, ונזרקים ומאבדים שליטה, וממשיכים מכוח האינרציה".

אבל אצלנו, שלמודות ניסיונות לא קלים בחיים, ממשיכים בכוח אחר לגמרי. בכוח שממשיך לרצות (רציה) למרות האין (אינ). אנחנו ממשיכות לרצות לחיות, ממשיכות לרצות להאמין, ממשיכות לרצות למצוא את הטוב, ממשיכות לרצות להיאחז בחיים, ממשיכות לרצות למצוא את היש בתוך האין. ריק ומאיים ככל שיהיה. 

"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם - אל יתייאש מן הרחמים"! יש רחמים בעולם, ואנחנו מוצאות אותם כבר עכשיו, בתוך האין, ומודות עליהם מכל הלב. 

תודה!

 

יהי רצון שטור זה יהיה לעילוי נשמתה ברחמים ואינסוף טוב לחברתי היקרה אפרת חיה בת טובה ז"ל, אמן כן יהי רצון. 

(זו הייתה סקירת הספר האמיתית, עוד הרבה לפני שהעמקתי קרוא. בטורים הבאים אדבר על הספר הזה מזוויות נוספות, דווקא משום שהוא כל כך נגע בי עכשיו. מכאן ואילך - כנראה שאני והוא נועדנו זה לזו, עוד הרבה לפני ששירה בת דבורה הפכה לשירה גאולה בת דבורה).

 

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (81 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים