דרך חור הגרוש

הן ידעו מראש מה תהיינה תוצאות החלטתן וממילא עליהן לשאת לבדן בנטל העלויות הבלתי סבירות. רגע, לא? אז זהו, שלא

אני לא לבד. מישהו הולך אתי, לצדי, וחולק את כאבי. מישהו דואג לי שם למעלה, ושולח מלאכים טובים ללוותני בדרכי פה, למטה. היש גורם הגנה משמעותי מזה?

מילותיה של חברתי מתנגנות בתוכי ומאירות את כל ישותי. היא צודקת. איך לא הבחנתי עד כמה ה' אוהב אותי? למה איני זוכרת את הניסים שעשה ועושה אתי? הוא באמת עוטף ומרפד לי את הדרך

מזכירה לעצמי שקרו גם ניסים בדרך, ומשחזרת רגעי השגחה פרטית. אני מרבה במנוחה וברביצה, ובכל זאת... רוב הזמן – מרגישה נורא

לא ידעתי שצריך לגלות רגישות לאחר, אבל לא במחיר הכחדת הרגשות והתחושות שלי עצמי. לא ידעתי, שאם אדע, אוכל להפסיק לרַצות ולהתחיל לרְצות

היחס השטוח, הגלובלי, שרואה את האנושות במבט על ומתייחס אליה כאל מקשה אחת – הוא האפליה הכי בוטה שיש. יחס כזה מתעלם מאנשים חיים ונושמים

אני צובטת את עצמי כדי לוודא שזוהי מציאות חלומית, ולא חלום שאינו מציאותי. אני לא חולמת... הבן שלי הבכור, היקר, החכם, הנדיר.... מתארס

הכי נוח היה עבורי לשעוט הלאה במסדרון לכיוון חדר המורות, להתרווח שם עם כוס קפה ולשכוח מכל הצרות והצווחות. העניין הוא, שהיום איני מסוגלת לעשות זאת יותר

התבוננתי בתמונות ונזכרתי בתחושות הכואבות שהסתתרו מתחת לחיוך הרחב שנמשח על שפתי מול עין העדשה. שוב צף ועלה הכאב על מציאות חיים לא פוטוגנית בעליל

איני זקוקה לשיפוט, לכעס ולחשדנות, אבל גם לא לרחמים. אני זקוקה לחמלה, לזוג עיניים טובות שיביטו בי בהשתתפות ובאמון