היא בולעת בשקיקה את המילים שלי. מחזיקה לי חזק חזק את היד. ואז היא נעלמת

"כשהיא תראה לך את הצלקות ותספר לך את הסיפור שלה תעמידי פנים שלא ידעת כלום", היא מבקשת. "הבת שלי היא כמו פאזל. היא תגלה לך את עצמה בחתיכות חתיכות".

לאמא של מנג'ו יש העיניים הכי כהות שראיתי אי פעם. הפנים שלה מחורצות בקמטים. מפה של אתגרים ומסעות משורטטת לה על הלחיים. היא צנומה וכפופה, אבל הכוח שיוצא ממנה כשהיא לוקחת לי את היד מצליח להפתיע אותי.

מתברר שכבר שעתיים היא מסתובבת סביב בית חב"ד, מבקשת לדבר איתי. אנו פוסעות יחד בשביל המוביל אל הבית. היא מגיעה לי עד הכתפיים, אבל כשהיא הולכת לצידי אני חשה איך היא חורכת אותי במבטה. צד ימין שלי עולה בלהבות.

"רק תראי אותה", היא מבקשת ממני, "היא כשרון אדיר! אתם יכולים לעזור לה בבית היהודי הזה!!! אני הרי אמא שלה, ואמא מרגישה בעצמות!".

רק אחר כך אני מבינה שהיא עוקבת אחרינו כבר הרבה זמן, ואנוכי לא ידעתי. עומדת בכניסה לבית חב"ד ומתבוננת. מסתכלת על האנשים שנכנסים ויוצאים את השער. עוקבת אחר המשפחה שלנו. העיניים השחורות שלה מחפשות מקום בו לא ינצלו עוד את הילדה שלה. קולטות את הכל.

שעה אחר כך אני כבר עמוק במשימה.

פוסעת בין סמטאות הטמאל. נעצרת בדיוק היכן שנתבקשתי. בין בופאל הספר לרושמאן בעלת האטליז מעמידה פנים שאני קושרת שרוך סורר. למנג'ו יש רגל אחת ארוכה ואחת קצרה בהרבה. "חינה, חינה", היא צועקת אלי כשהיא מדדה לעברי, "יש לך יד לבן. את צריך חינה". עד כאן בעברית. אני מחייכת אליה וקוראת לה לבוא אחרי. מסבירה לה שלחינה אני קצת פחות מתחברת. מזמינה אותה לקלוע לי צמה בפאה. יש בה משהו חינני שכובש אותי מיד. אפילו הצליעה שלה מעלה בי חיוך רחב.

אנחנו הולכות יחד לבית חב"ד. מזמינות ארוחה חמה במסעדת "גלאטמנדו" ולוגמות תה ירוק עם נענע שקטפנו מהגינה הירוקה של בית חב"ד. היא לוטפת את תלתלי הזהב של ילדתי, ואני מציעה לה הצעת עבודה: במקום להסתובב ברחובות ולחפש אחר לקוחות, היא תגיע בבוקר לבית חב"ד תאכל ארוחה חמה ומזינה ותעזור לי לשמח את הבנות שמגיעות אלינו כשהן עייפות ממסע הדרכים והכתפיים שלהן תפוסות מהתרמילים הכבדים ומהטיפוס בהרים.

היא תקשט להן את הידיים, תקלע להן צמות בשיער ותשחרר את גבן התפוס. אנחנו מצידנו נקצה לה חדר לכך. את הכסף היא תיקח לעצמה, כמובן. זה זמן רב שחיפשתי מישהי כמוה.

"אבל את בכלל לא מכירה אותי", היא מנענעת בראשה. חושקת שפתיים חשדניות. "מה את יודעת עלי בכלל?", המבט שלה מתקשח. המצח שלה פלדה קרה עכשיו. "זה נכון", אני אומרת לה, מנסה לפרוץ את גבולות עיניה החומות, "אבל אני כל כך רוצה להכיר". וזה יוצא לי ישר מהלב. ממקום הרבה יותר עמוק משהבנתי עד כה.

דמעה סוררת זולגת לה מהעין. היא מושכת בכתפיה וצולעת אל שער היציאה.

כשאני יוצאת אליה, היא איננה. הלכה לי לאיבוד. אני מביטה לכל עבר, ואז לוכדות אותי עיני הפחם של האם, לופתות אותי מתוך חנות השטיחים שממול. שורפות אותי במבטן.

אני נכנסת לבית חב"ד למחרת בבוקר – היא כבר שם.

תרמיל מרוט בצבע אפור מונח על השולחן. "אז... כאן נמצאים הדברים שאיתם אני עובדת", היא מסבירה לי כאילו לא ברחה לי אתמול. "תרשי לי לקטוף קצת נענע?". היא מתכופפת אל השיח, ואז אני רואה לה את הצלקות. להבות אדומות שכילו את גבה עד היסוד. העורף שלה שחור לגמרי. הרגליים פחמים דקיקים. צמרמורת משתלטת לי על הגוף.

המטיילות מתאהבות בה מיד.

ידיה רכות, והיא שרה להן שירי עם בנפאלית. הן אוהבות להקשיב לה כשהיא שרה. בקול שלה מדנדנים פעמונים. היא מספרת להן סיפורים על ילדות מאושרת בכפר קטן עם אבא ואמא הלוטפים את פניה. על ארבע אחיות ואח קטן עם עיניים של דבש שהיא מתגעגעת אליו עד כלות. מספרת על כבשה קטנה צמרירית ונעימה הפועה בחצר הבית. כשהיא מדברת איתן היא מקפידה לעשות זאת בפה סגור. אני כבר יודעת שזה בגלל שכל השיניים שלה שבורות.

אני גם יודעת ששום דבר ממה שהיא מספרת להן לא באמת נכון.

מנג'ו היא באמת כשרון אדיר.

היא לא מעתיקה את היצירות משום מקום. מערבבת את העיסה בחינניות.

עיתון ישן משמש לה כמשפך, והחינה נשפכת בחינניות על ידיהן של הבנות. היא קוסמת של ממש. משרטטת גבעולים דקיקים בין האצבעות, מטפטפת נקודות ענוגות של אור, פרפרי חופש לבנים עפים בין הידיים. לוטפים ברכות לעלי הכותרת.

האמנות נשפכת לה מהנשמה. הבנות מרותקות אליה. עוצרות את נשימתן בכל פעם מחדש.

העיטורים על הידיים שלהן מחזיק מעמד כשבוע לערך, והתור רק הולך ומתארך.

כל כמה ימים אנחנו יושבות לארוחת בוקר משותפת, בסיומה היא מבקשת לקלוע לי צמה חדשה. גם כשהישנה מהודקת היטב. "תקראי לי מנג'ו בוייני", היא מבקשת אותי. "אחות קטנה", בשפה הנפאלית. "אני אקרא לך חני דידי. כי את כמו אחות גדולה שלי", היא אומרת לי. "אף פעם לא היתה לי כזאת".

היא קולעת ומדברת. עומדת מאחורי ומספרת לי את עצמה בחתיכות-חתיכות. לפעמים אני חושבת שזה קורה דווקא אז – כדי שלא אראה לה את הדמעות בעיניים. היא קולעת את הצמה באצבעות עדינות, אבל ככל שהיא מספרת יותר – אני חשה שסורקים את גופי במסרקות של ברזל.

מנג'ו נולדה לפני 18 שנים בעיירה ג'ומלה, שנמצאת 370 קילומטר צפונית מערבית לקטמנדו. מרגע בו נפקחו עיניה לאוויר העולם היא טעמה את נחת זרועו של אביה. ילדה לא רצויה שנפלה עליו כנטל כלכלי כבד. לו לפחות היה נולד הבן שציפה לו. מה הוא בכלל יעשה עם הילדה הזו? הוא גם ככה לא יודע מה ילד יום, והבטן שלו מקרקרת מרעב. הוא מטביע את יגונו בטיפה המרה. פורק את כל הזעם והתסכול שלו על האישה עזת המבט ועל מנג'ו הקטנה.

בעיירה הקטנה שלהם אין לילדים בתי ספר. התושבים ישנים על מחצלות לוהטות, חשופות לקרני השמש ולרוחות הצולפות של החורף. אגרוף הברזל של אביה הוא שמעיר אותה בבקרים ושולח אותה אל באר המים ואל שדות האורז. אל הלבנים ואל החומר. עבודת פרך של שנים רבות. יום מצטרף ללילה. חודשים לשנים. היא כבר בכלל לא זוכרת בת כמה היא. זה בסדר. גם ככה אף פעם לא חגגו לה יום הולדת.

ואז, בוקר אחד, משתלטים 3,000 מורדים מאואיסטים, חמושים בנשק אוטומטי, על העיירה ג'ומלה. בוקר שישי קר ורטוב בו היא פוקחת את עיניה לצרחות האימה של השכנים. ריח הדם המרוטש מכה בנחיריה טבח של ממש מתרחש מול עיניה. "לא אותי. קחו אותן", היא שומעת מרחוק את קולו המתחנן של אביה. לפני שהיא מספיקה להבין מה קורה, היא מרגישה את הדלק הנשפך על גופה של האם ושלה ואת כל גופה הופך לפיד בוער. הפחם שבעיניה של אמא מנצנץ לעומתה. בשארית הכוחות היא מגלגלת את אמא מן המדורה הלוהטת, נשארת לכודה שם בפנים. עוד מספיקה לראות כיצד חובטים באביה ללא רחם, נוטלים ממנו את נשמתו.

לפחות 118 בני אדם נהרגו באותו בוקר שישי של ה-15 בנובמבר 2012, אבל היא כבר לא זוכרת הרבה ממה שקורה איתה בשנתיים הבאות. פעם בכמה שבועות היא מתעוררת בתוך צריף רעוע המשמש כבית חולים מקומי. על המצח יש לה מטפחות רטובות. היא זוכרת תחבושות מהודקות על הגוף וכאב. כל כך הרבה כאב.

"צריכים לצאת מכאן", מעירות אותה בוקר אחד עיני הזפת של האם. אז היא קמה ויוצאת. גוררת בשקט את הרגליים הפגומות שלה לכיוון קטמנדו הבירה.

כי מה זה משנה לה בכלל? מה אכפת לה בכלל מה יקרה איתה?!

בקטמנדו הן מתמקמות בכניסה לרובע התרמילאים – הטמאל. יחד עם כל ילדי הרחוב והאמהות המשוועות לעזרה. חיות מטוב לבם של התיירים שזורקים מטבעות פה ושם, אבל יותר מזה הן חשופות לאכזריות שבחיי הרחוב הקשים. על כל המשתמע מכך.

יום אחד נכנס ילד קטן ומלוכלך לבית חב"ד. הבגדים שלו כתמים של חלודה. מנג'ו רצה אליו בכעס. עיניה רושפות לעומתו כשהיא מגרשת אותו במקל. "זה בסדר", אני אומרת לה, "אולי הוא רעב? בואי ניתן לו משהו".

"הוא לא!", היא מישירה אלי מבט. "זה הילד שלי, ואת מנת האורז שלו הוא כבר קיבל הבוקר!".

כשאנחנו יושבות לצהרים, היא תספר לי שבשנה שעברה נולדו גם תאומות. שרדו רק חודש. אין לה מושג מי האבא. לא שלהן. לא שלו.

אחרי שבוע היא מבקשת ממני שאלמד אותה את תפילת "מודה אני", בעל פה כדי שתוכל להגיד בכל בוקר. זה עושה לה טוב. כשמתפללים בבית הכנסת של בית חב"ד היא רצה אל חלון הזכוכית הגדול. המבט שלה מצטעף כשהיא בוהה באנשים המתעטפים בטליתות. היא שואלת אם תוכל לקחת איתה כרטיס קטן של תפילת הדרך שישמור עליה. התמונה של הרבי מליובאויטש נמצאת לה בתוך הכיס.

"מיי הולי האוס – הבית הקדוש שלי", היא קוראת לבית חב"ד.

הדבר הראשון שאנחנו לומדות לעשות יחד הוא לחייך. עומדות מול הראי ועושות פרצופים שמחים בכל בוקר. במקביל הולכות יחד לטיפולי שיניים מורכבים, שלאחריהן קל לה, למנג'ו, הרבה יותר לחייך אל עצמה. לשיר בפה מלא. הפעמונים שבקול שלה מדנדנים כעת יותר מאי פעם. אנחנו קונות יחד בגדים חדשים. כמה תכשיטים. יושבות יחד על הדשא. סופרות עננים. קוראות לכוכבים בשמות. משרטטות צורה של אותיות. התחלה של קרוא וכתוב.

אני מספרת לה עד כמה היא חזקה. כמה עוצמה יש בה. אומרת לה שאני מאמינה בה עד אין כלות. שהיא עוד תגיע רחוק. הכי רחוק שאפשר.

שאם היא שרדה את כל מה שקרה לה עד עכשיו – ה-כ-ל קטן עליה. ומי בכלל יכול עליה?!

היא בולעת בשקיקה את המילים שלי. מחזיקה לי חזק חזק את היד.

ואז היא נעלמת.

ככה פתאום.

התרמיל האפור שלה עוד אצלנו, אבל היא איננה.

בהתחלה אני עוד יוצאת לחפש אחריה בין סמטאות הטמאל. עוברת בין בופאל הספר לרושמאן בעלת האטליז. הם לא ראו אותה בשום מקום. מחפשת את עיני הפחם של האם, אך לשווא.

הימים הופכים לשבועות, השבועות לחודשים. ביום ראשון האחרון מצלצל הטלפון. זו פורביטרה, השכנה הטובה שלי. בהתחלה היא שותקת, ואז היא מספרת לי שלילה קודם לכן ארעה קטטה בין הסמטאות האפלות של העיר פטאן הסמוכה לקטמנדו. קטטה בין שיכורים שכללה סכינים ומהלומות. מצאו את מנג'ו שוכבת שם בתוך הביוב, מוכה וחבולה. השיניים החדשות שלה בוהקות בלבן על השלולית השחורה. מחר ישרפו את גופתה בנהר.

 ---

"אמא, את בוכה?", מניח עלי הקטן את ראשו. טעמן המלוח של הדמעות מציף אותי, ופתאום אני כועסת כל כך. כועסת על עצמי. כי מי אני בכלל?! ומה חשבתי לעצמי?!

הכל כאן חזק ממני כל כך, ומי אני שאצליח לשנות סדרי עולם?! חיוכים, תכשיטים, בגדים חדשים וגם מיליון כוכבים בשמיים לא באמת שינו את הגורל של מנג'ו. ואני הרי רוצה כל כך להאמין בטוב שבאדם. בחוסנה של הנשמה. רוצה כל כך להאמין שבני האדם נועדו להושיט את היד זה לזה. למשות זה את זה מהבוץ הטובעני.

שיחד אפשר לגבור על הכל.

* * *

אני מרימה את המבט לשמיים, ואז אני רואה אותן: אבקה של צורות קסומות על שמי התכלת.

קרן שמש משמשת כמשפך, לוטפת לעננים, משרטטת גבעולים דקיקים בין אצבעות של מעלה, מטפטפת נקודות ענוגות של אור, פרפרי חופש לבנים עפים בין ידי הגורל. לוטפים לעלי הכותרת.

צחוק הפעמונים של מנג'ו ממלא את החלל כולו...

בתמונה: מנג'ו ואני.