לימוד תורה בלילות

אלוקים, אני יודע שאין לי זכות לבקש ממך כלום. מעולם לא שמרתי על מה שביקשת ממני ואין זה הוגן לבקש ממך. אולם לפנים משורת הדין מתחנן אני שתציל את חייב בתנו השוכבת על ערש דווי, ויחד עם זאת תציל את חיי וחיי רעייתי... ואני מבטיח לך שלא אבקש ממך שום דבר נוסף, לנצח. רבי שלום שבדרון הקשיב, ואז ענה

בשעה שהשם יתברך בא לבקרו בשעת חוליו, רץ אברהם אבינו לקבל את פניהם של שלושה עוברי אורח נוכריים. כיצד ייתכן? מסביר המהר"ל: אין סתירה בין הכנסת אורחים לקבלת פני שכינה, להיפך. חסד היא תכונה אלוקית, ואין השתייכות וקרבה לקב"ה יותר מאשר להידמות אליו. ריצתו של אברהם לעבר האורחים, שנראית ממבטנו הגשמי כהתרחקות מהקב"ה – למעשה אינה אלא ריצתו של אברהם אל הקב"ה, שכן הוא מתקרב אליו ומדבק במידותיו

כולנו מכירים את התופעה, שכאשר מתחשק לאדם משהו, מבלי לחשוב ומבלי להתמהמה, כבר הוא רץ להשיגו. הרגליים כאילו רצות מעצמן. זהו כוח התאווה. כשהתאווה שולטת באדם, האיברים מעצמם מתרוצצים למקום השגתה. אבל האם ניתן להגיע למצב כזה גם בצד הטוב? האם החשק לדבר שבקדושה יכול להתגבר כל כך על האדם, עד שאיבריו אינם מחכים לצד השכל אלא פועלים מעצמם?

לפעמים די במעשה קטן, קטן מאוד אפילו, כדי להעלות חיוך על שפתיו של מאן דהוא (ואם המישהו הזה עושה מסירות נפש בגופו ונפשו, כמו גם בלימוד תורה לשמה, כדי לשמור עלינו ועל ילדינו - הרי זה משובח)

נורית מיימון חלתה בסרטן שנים ספורות אחרי שהתחילה לשמור תורה ומצוות. "מפחיד אותי לחשוב מה היה קורה לו חליתי לפני התשובה" היא אומרת