המכתב שלא יישלח לעולם

הייאוש תפס אותי וחיבק אותי בשתי ידיים, תפס את מקומה של התקווה, נתן חלק שלם לאכזבה.

"ועדיין מתוך חושך, כבדות, עבדות – אני רואה ומדמיינת ישועות".

אחד שדבר בלי הפסקה, אחד שלעס מסטיק, אחד שברח ואחד שכלל לא הגיע... משודכים, זכרו: מדובר כאן בבני אדם!

כל שליבי מבקש – שתבוא, שתראה לי שאתה כבר פה, שהלב שלי ירגיש, ואיתך, זה לא יגמר, לנצח.

לברוח, לנוס, להתחבא – זה לא משחק, אלא המציאות. המכתב שלעולם לא יישלח, שנכתב ליום השואה האחרון

אם יש פה מורים שקוראים את זה, או מבוגרים, אני מתחננת, שימו לב גם אל הילדים שנראים בסדר, שמחייכים והכל איתם נראה טוב. כי יכול להיות שדווקא הם מסתירים בתוכם מטען שלם של רגשות כואבים ותסכולים. זה גיל ההתבגרות, והוא קשה

תן לי להתנקות מכל טיפת חמץ של חשד ברמת הרחמים האהבה שלך כלפי. אתה טוב ומטיב, אני האחת והיחידה שלך

תרפד לי את הדרך, כן, כמו ילדה קטנה. שא אותי על כפיים, תלמד אותי להישען ללא פחד

תבינו, זה לא עוזר שאתם אומרים לי "את בחורה מצוינת, את יפה, את מוכשרת, יש לך עבודה ואת מרוויחה יפה מאוד". איך בדיוק כל הדברים האלו עוזרים לי

זה לא הלילה הראשון שאת גורמת לי לבכות, "חברה". את שוברת לי את הלב