הרהור הלב

הרבה רווקים ורווקות, בפרט אלה שעברו – עכשיו או מזמן – את ה-30 – מוצאים עצמם בפלונטר הכרויות לא מתאימות, ולא רואים את הסוף. איך זוכים להאיר את האור, דווקא בתוך החושך הזה? איך מפסיקים לבכות על חלב שנשפך – ומתחילים להבריא באמת? איך מוצאים את הדרך בחזרה אליי, אל הלב שלי, אל האמת שלי, אל האהבה שלי, אל השמחה שלי, הטבעית, שאיננה מושפעת משום טעות שבעולם?

אין ספק שמעשיו של ינון מגל ראויים לכל גינוי ותיעוב. אבל עם יד על הלב, בכמה מקומות עבודה לא-דתיים שבהם עבדתם, לא נתקלתם בהפקרות דומה? ככה זה: כשלא מקפידים על שמירת נגיעה או על דיבור נקי ומכבד - מה הפלא שכמעט בכל מקום עבודה ישנן הטרדות?

כדי לבטל את רצונותינו, תאוותינו ודמיונותינו – הנובעים מתוך ליבנו בשצף קצף, ומסבכים את חיינו – אנו חייבים ללמוד להפעיל את השכל. אבל איך אנחנו, שהתרגלנו לדחות את השכל מפני הלב, יכולים לעשות את זה? יש תקווה גדולה. חלק ב'

עזרא שוורץ בן ה-18 הגיע לארץ לפני כחודשיים, על מנת להנציח את זכרם של שלושת הנערים הי"ד, שנחטפו ונרצחו. לדאבון הלב, הוא נרצח בפיגוע שהתרחש בגוש עציון ביום חמישי האחרון. אמש ליוו את ארונו מאות בני אדם, לפני שהוטס ללוויה שנערכה לו בארה"ב

בדמיוני ראיתי את דנה. ילדה קטנה, שהתמקמה עמוק עמוק בתוך הלב שלי, ופתחה שם אוהל: "ברוכים הבאים לאוהל הציפיות". באוהל דנה התחילה לחיות. בכל בוקר היא הייתה קמה בזריזות, מסתרקת, מצחצחת שיניים, מכינה לעצמה סנדוויץ' – ומתחילה לצפות. לצפות שיתייחסו אליה, לצפות שייקחו אותה לטיול, לצפות לחיבוק, לצפות להצלחה, לצפות ולצפות... כך הייתה יושבת דנה ומצפה מהזריחה עד השקיעה, עד שהייתי נרדמת