מעמד הר סיני

שלום ובשורות טובות,
 
קודם כל, יש עדויות ארכיאולוגיות רבות שמוכיחות שהתורה נאמנה מאוד בתיעוד ההיסטוריה העתיקה לפרטי פרטים, ונתנה לעם ישראל לפני אלפי שנים:
https://www.hidabroot.org/article/217458
https://www.hidabroot.org/article/214413
https://www.hidabroot.org/magazine/category/11211
 
לגבי שאלתך,
אף עם אינו זוכר פרטים אישיים לאחר מאות שנים ויותר. האם כל ספרדי זוכר היכן היה סבי-סבי-סבי-סביו בזמן גירוש ספרד לפני 500 שנה? האם תושבי ארה"ב זוכרים היכן היו אבותיהם במהלך מלחמת העצמאות באמריקה לפני 250 שנה? האם אתה זוכר את שמות סביך לפני מאות שנים וכתובתם? האם פירוש הדבר שלא היו לך סבים? כמובן שאיננו מצפים לזיכרון פרטי לאחר מאות שנים ואלפי שנים. אך מה שאנו כן מצפים לו הוא זיכרון לאומי, קולקטיבי, של מאורעות גדולים שעברו בידי מיליוני אנשים בו-זמנית. זו פירושה של היסטוריה.
 

ספר התורה אינו "מוכיח" את ההיסטוריה, שהרי כל אדם יכול לכתוב בספר מה שירצה, אלא בדיוק להיפך: עם ישראל הוא אשר מוכיח את ההיסטוריה שכתובה בספר התורה, שהרי לא ייתכן לשכנע עם שלם להעביר לילדיו היסטוריה כתובה שלא קיבל מאבותיו. כלומר, אנו לא מאמינים ביציאת מצרים רק "בגלל שכך כתוב בתורה", אלא בזכות אבותינו שמעבירים את התורה מדור לדור בתור ההיסטוריה הלאומית של עמנו מזה 3300 שנה, ומעידים עליה שהיא אמת מפי אבותם. שמירת החגים והמצוות היא זיכרון היסטורי המעיד בשושלת לאומית מדור לדור על אמיתות המאורעות שהעבירו לנו אבותינו.  
  
נמצא ההוכחה הגדולה ביותר היא ללא ספק ההוכחה ההיסטורית של עם ישראל לדורותיו.
 
חשוב להבין שיש הבדל מהותי בין היסטוריה של עם שלם, לבין סיפור אגדה:
1. סיפור אגדה - מספרים על יחידים. לדוגמה: מוחמד סיפר שמלאך ניגלה אליו במערה ונתן לו תורה. איך אפשר לדעת שזה אכן קרה? הרי חוץ ממנו אף אחד לא היה שם. אולי הוא דמיין, אולי הוא שיקר? לכן זהו רק סיפור, ולא היסטוריה. גם הנוצרים מספרים שהיו לישו רק תלמידים בודדים שהאמינו בו, ורק ארבעה אנשים שכתבו את הברית החדשה. אז איך אפשר להאמין להם? זהו לא יותר מסיפור, כי הוא מועבר על ידי יחידים אשר יכולים לטעות או לשקר.
 2. לעומת זאת היסטוריה - מספר עם שלם שראה את הדברים בעצמו. לדוגמה: השואה. איך אפשר לדעת שזה אכן קרה? כי מיליוני אנשים באמת היו שם, ומיליוני ניצולי שואה סיפרו לילדיהם מה קרה בשואה, וכל העם הכריז על יום השואה לזיכרון המאורע ההיסטורי הנורא הזה. לכן זו היסטוריה, ולא סתם סיפור אגדה.
 
כל אירוע המוני שמעבירים מיליונים - הוא היסטוריה.
 
נא לשים לב לעובדה, שאין אף עם אחר בעולם שמתאר התגלות אלוקית בפני עם שלם, כי לא ניתן להמציא היסטוריה. אם היה ניתן להמציא אירוע שכזה, דתות רבות בעולם היו מספרות למאמיניהם כיצד נביאם עשו נסים אדירים בפני מיליוני אנשים.
 
לצורך ההמחשה, את השואה זוכרים באמצעות רגע אחד של דומיה. אך תאר לך שהיו זוכרים את יום השואה, על ידי כך שהיו בונים מחנות בחצר הבית, וישנים בהם שבעה ימים, או אוכלים במשך שבוע לחם יבש ומצומק לזכר השואה. האם היה אז אדם המעז להכחיש את המאורע? האם יתכן שעם שלם יסכים לקבל על עצמו מנהגים קשים לזכר היסטוריה שלא היתה?
ובכל זאת עם ישראל חוגג את חג הסוכות מזה אלפי שנים, ובמשך שבוע אוכלים וישנים בסוכה. עם ישראל חוגג את חג הפסח במשך אלפי שנים, ובמשך שבוע לא נוגע בחמץ, ואוכל מצות, ומספר ביציאת מצרים כפי שסיפרו אבותיו ואבות אבותיו. זו הוכחה היסטורית לניסים שראו אבותינו.
 
עם ישראל הוא העם היחיד בעולם שקיבל הוראות יצרן מפי אלוקים בפני עם שלם, בהתגלות אלוקית ובנסים המוכיחים את שליטתו בטבע, ואין תורה שהשפיעה יותר על העולם מתורת היהודים. גם קיומו של עם ישראל מוכיח את שליטתו הנסית של הבורא בהיסטוריה, היות ועם ישראל הוא העם היחיד בעולם שהצליח לשרוד כל כך הרבה השמדות ואנטישמיות במשך אלפי שנים, הוא פוזר בכל רחבי העולם, נותר מועט ושרד ללא שלטון וצבא בזמן שכל האימפריות והעמים הקדומים התבוללו ונעלמו - ואף לאחר כל אלה עם ישראל שב לארצו אחרי אלפיים שנות גלות, כשכל מסכת התלאות הזו כבר תוארה מראש בנבואות עתיקות יומן בתורה שמעביר העם היהודי מזה 3300 שנה. אנו יודעים מהו סוד נצחיותו!

   
יש לנו אינספור סיבות היסטוריות להאמין בתורה, ולדעת בבירור שתורת ישראל אמת. לא קיימת בכל העולם תורה או דת שאפילו ינסו להתחרות עם האותנטיות ההיסטורית והנסית של תורת ישראל ועם ישראל. וכל עיקרי האמונה מבוררים בספרי רבותינו, כמו ספר הכוזרי, חובת הלבבות ועוד.
 
אמליץ לך לקרוא חוברת דו-שיח קצרה שכתבתי בשם "שיחה גורלית", אשר מתייחסת לכל השאלות החשובות באמונה (על מציאות הבורא והדתות, אמיתות התורה, תורה שבעל-פה ועוד). מומלץ לקרוא עד הסוף המפתיע:
http://www.gorali.122.co.il/do_siah.doc
 

אשמח לעזור בכל שאלה נוספת.

 
בברכה,
דניאל בלס