בעלי לא הולך לבית הכנסת מאז תחילת הקורונה

הוא חושש מאוד להדבק. מצד שני אני מרגישה שהוא בירידה גדולה וכול הסיפור הזה עשה לו הרבה נזק רוחני. אנחנו חוזרים בתשובה, לא באים מבית דתי ודווקא בגלל זה אני חושבת שהוא זקוק יותר מכול למסגרת המחייבת, לשיעורים ולמניין כי אין לו את הבסיס היציב מהבית ואת ההרגלים המושרשים. הכול עדיין בשלבי התבססות. ועכשיו כאילו הכול נעצר. הוא לא הולך יותר לשיעורים, לא לבית כנסת ואני רואה שבקושי מניח תפילין בבוקר, ולא כלום. הכול דעך. זה הכניס אותי למועקה גדולה. דיברתי איתו על זה והוא טוען שחושש מהקורונה וכעס מאוד על תחושותיי. מה הדבר הנכון לעשות או לומר במצב כזה? האם זה נכון לעודד אותו ללכת למרות המצב? האם אין פה סכנת נפשות?
תודה מראש על התשובה.