אם לא הצלחתי לכוון בתפילה, האם משמע מכך שהקב"ה לא רוצה את תפילתי חלילה?

לכבוד השואל, 

מובא במקורות שמחשבה זרה זה כמו שדוחים את האדם החוצה. ה"חוצה" פירושו, רחוק מן המלך. 

אמנם, ענין של דחייה החוצה אינו שייך באמת אלא לאותם אנשים שעושים את עצמם מתפללים, אבל באמת בלבם, אין להם שום קשר להקב"ה. ולכן נמשך לבם אפילו באמצע התפלה (כאשר הם אינם חלשים או טרודים) לחשוב על הדברים החיצוניים שנקשר לבם אליהם. 

וכפי שהבנתי הענין, הלב צריך להיות מרוכז וממוקד על הקשר עם הקב"ה. ואם אין קשרו כל כך חזק, לכן מתחיל מחשבותיו לרחף. 

לכן התיקון הוא לקשר את חוויות הלב להקב"ה במשך שאר כל היום. 

כלומר, כאשר תאכל משהו טעים. תחשוב: "כמה טוב הטעם הזה שבמאכל! אבל מאיפה הטעם הזה מגיע? מאת הקב"ה שהוא הטמין את הטעם הזה בתוך המאכל הזה. ואם זה הגיע ממנו יתברך, והוא השורש של כל הטעמים, אז בודאי הוא בעצמו לפחות כל כך טוב כמו הטעם הזה, ועוד יותר! וכמו שני אוהב את המאכל הזה, לפחות באותו חוזק אני אאהב להקב"ה!" וכמובא דברים אלו בספר מאור עיניים, פרשת ואתחנן, על הפסוק: "ואהבת את השם אלקיך". 

ואז, אפילו אם לפעמים תהיה חלש, ולא תוכל לכוין כל כך כרגיל ורק המינימום שעל פי הלכה, מכל מקום לא תחשוב שוב שדוחים אותך מן הקשר עם הבורא. כי הרי אתה יודע בעצמך שכל היום אתה כן מתמקד וכן עוסק בבניית קשרך עם בורא העולם. לכן אין חוסר הכונה המזדמנת לפעמים אלא משום נסיבות צדדיות כמו עייפות וכדו', ולא משום שמראים לך סימן מן השמים שאתה רחוק מן הקשר, ח"ו.  

בברכה, 

רב נחום