בירון קטי

בס"ד

שלום וברכה,

שיטה זו זהה לעקרון הבודהיסטי שמנסה להתעלם מהסבל, מתוך קבלה של המציאות ה"לא צודקת" כפי שהיא. 

מי שמאמין בשיטה זו לרוב אינו מאמין שהייסורים נועדו לטובה. אינו מתמודד עם הייסורים מתוך ביטחון בה'. גם אינו מתפלל לה' כדי לשנות את המצב, ולא מתחזק בשמירת המצוות כדי להטיב עם מצבו. 

על כן, שיטה זו אינה מתאימה להשקפת היהדות. תורתנו הקדושה מלמדת את היהודי הדרכה ישרה בחיים (ספר דברים, י"ח, י"ג): "תמים תהיה עם ה' אלוהיך", ומפרש רש"י: "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו... כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו". 

אמנם גם ביהדות ישנו מושג זהה של קבלת הייסורים באהבה, אך בשונה מהשיטה שהזכרת - קבלת הייסורים מגיעה מתוך ביטחון בקב"ה ואהבתו. כך לדוגמה, ביהדות ההתמודדות עם הכעס נובעת מתוך האמונה שהקב"ה שולח את האדם, כך שלא ייתכן אדם שירגיז אותך אם לא נקבע כך משמים. ובמילא יש קבלה של המציאות מתוך הבנה של תכלית המציאות - להטיב איתנו ולכפר על חטאינו, במטרה לקדם את נשמותינו.

 הייסורים לא נובעים מ"חוסר צדק קוסמי", ולא נועדו סתם להציק לנו. יש לייסורים מטרה ותכלית, והם דומים לניתוח שנועד לרפאות ולתקן את נשמתנו מהעוונות שדבקו בה.

אמרו חז"ל "חכמה בגויים - תאמין. תורה בגויים - אל תאמין". אז מדוע לחפש שיטות רוחניות במקומות זרים, כאשר יהדותנו מגלה לנו הדרכה בת אלפי שנים להתמודדות עם כעסים ולחצים וייסורים?

הרצאות מצויינות כמו,

התמודדות עם פחדים וכעסים:

https://www.hidabroot.org/video/60929 

 https://www.hidabroot.org/video/101270

משמעות הסבל בחיים:

https://www.hidabroot.org/video/60731

התמודדות עם קשיים:

https://www.hidabroot.org/video/62241

כיצד להשיג שמחה?

https://www.hidabroot.org/video/57205

ובמענה לשאלתך,

קראתי מעט בדבריה של ביירון, ולמרות שרוח דבריה רחוק מהיהדות - מכל מקום לא ראיתי בה דברי כפירה מפורשים. על פניו ניתן להתייחס לדבריה כשיטה פסיכולוגית נוספת להתמודדות עם מחשבות טורדניות (בדומה לספרו המצויין של ד"ר דיוויד ברנס "בוחרים להרגיש טוב", שמציע שיטה דומה מאוד להתמודדות עם מחשבות שליליות על החיים). 

אך מי שבוחר לקרוא בדבריהם צריך לנקוט משנה זהירות ולנהוג באופן ביקורתי, ולא לקבל את הדברים כתורה למשה מסיני. ולכתחילה ראוי לחפש פתרונות פסיכולוגיים ביהדות שהיא מקור חיים, וכל שיטה אחרת היא חיקוי שלה.

בברכה,

דניאל בלס